שניים מבניו של האומה, משה ואליהו, זכו לעלות לחורב, להגיע על פסגת הר סיני ולגעת באלוהות. משה, גיבור ספר דברים, יוצא ממפגשו השני עם האל במרומי ההר , מפגש המתואר בפרשת השבוע שלנו כמנצח .
ברדתו מן ההר, נושא משה נושא את לוחות הברית, אולי לב ליבה של המסורת היהודית והמונותאיסטית כאחד. אליהו, שנים אחריו יורד מן ההר ועימו בסך הכל שאלה… – השאלה התמוהה ששואל אותו האל – "מה לך פה אליהו" ? לכאורה שואל אותו האל בשפה פשוטה מה אתה רוצה ממני, מה אתה עושה פה?
האם באופן בו שניהם יורדים מן ההר לממלכת החיים, יש מסר אלוהי? לטעמי בהחלט כן… משה עולה אל ההר בשנית כועס, מובס, ללא ספק מלא בתחושת עלבון על כפיות הטובה של העם, על ההליכה אל עגל הזהב. קולות העם החוגג למרגלות עגל הזהב, תחושת הכישלון של אחיו, והמנהיגות ודאי היו עימו שטיפס שוב אל עבר הקדושה. אך בניגוד לאליהו המחפש נקמה בחסרי האמונה, מבקש משה מן האל תיקון ומחילה בעבור העם. משה המודע לכישלון הנובע מחולשת האדם מבקש אפשרות להתחדשות. משה איננו מחפש את מותם של נוספים. רבים נהרגו כאשר דיכא את קולות הטירוף ברדתו מן ההר. משה מבקש את העלאת החוטאים מבור עגל הזהב אל עבר הקדושה.
כאן טמון ההבדל בין שני הנביאים.
משה שהוביל חיסול אלפים במחנה, מבין שלאחר המערכה מגיע זמן של איחוי שברים. לאחר שהיכה מכה קשה את מובילי המרד, הוא מבין שמגיע זמן תיקון. משה מבקש שמהאסון הערכי והמוסרי של בנית עגל הזהב, העם והוא יסללו נתיבי תיקון ושיפור. משה מבין שעליו ועל העם לצאת ביחד מחוזקים אל עבר משימות העתיד. משה מבין שקל להגיב בחומרה ובכעס, קל להחריב, להרוס ולשבר …. אך האם יש בכך ערך לטווח ארוך? לאחר שבירת הלוחות, לאחר שהדגיש כה ברור את כעסו ואכזבתו, מבין משה שצריך לפנות אל עבר תיקון המציאות הנוראה ולאחות את השברים. האל עפ"י המדרש כועס על משה ששיבר את הלוחות, מיהרת בעצם אומר האל. ע"פ מדרש שמעוני לפרשת עקב אומר האל למשה: "אילו חצבת הלוחות ויגעת בהם ונצטערת, לא היית משברם".
עכשיו צא ולמד אומר האל למשה, שמן הכעס אסור שיצא רק השבר אלא גם ובעיקר מעשה התיקון. זכור, אומר האל למשה, כמה קשה לחצוב, כמה קשה לעצב, לבנות, להכשיר לבבות… צא ופסל לך לוחות, אומר האל למשה, עבוד קשה, עכשיו למרות הכישלון שזועק מהמחנה המוכה, עכשיו עת כנוס אבנים ויצירה העולה מהמחאה והכעס שלך על התנהגות העת ופרנסיו.
לאחר שאמרת את דבריך על החטא הנורא – עשה בעצמך לתיקון.
כך אולי ראוי שגם ננהג בימנו – ימים שבהם כה רבים מאתנו השתעבדו לעגל הזהב – הגיע הזמן שיבור העגל, זמן לזעזוע, אך הגיע גם זמן לתיקון. לאחרונה ידענו כה הרבה סבל וחורבן. אנו ושכננו שוב מצאנו עצמנו במעגל אלימות ומלחמה. מעבר לשברי היום יום חשוב שנדע לפסל לוחות חדשים כמשה, לוחות המסמלים חיים ותיקוה, כלוחות החדשים שהפעם פיסל משה בעצמו.
אסור שכמעשה הכעס והשבר של אליהו הדבר יוביל רק להרס, לא ראוי שיהיה כמעשה משה שידע להעלות את העם מחורבן עגל הזהב לקדושה. מעשה התיקון הוא מורכב וקשה, מצריך הרבה עבודה, יצירתיות ורגישות כאחד. מי ייתן ויתקיימו בנו דברי הנביא ישעיה, החותמים את הפטרת השבת, והמחפשים נחמה ותיקווה לעם – "כגן ה ששון ושימחה ימצא בה, תודה וקול זימרה."