מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת

ראש השנה

לבטח לא פעם חשתם בחיים תחושת התעלות. המפגש האנושי עם העולם, יופיו ועוצמתו עושה זאת.

זה קרה כשראינו זריחה, או שקיעה, קשת בענן, כשהשקפנו מנקודה מסוימת מהר או על הר או שעמדנו ליד מפל שוצף או יצור חי מתנת בריאה. כמה פעמים חזרנו ואמרנו, איזה יופי עולם.

כך, גם כאשר קראנו או שמענו את המיטב של היצירה האנושית, שיר, קול נגינה, נגינה, קול אלוהי של זמר/ת שנוגע בשמיים.

השילוב הייחודי הזה בין העולם למין האנושי הוא השילוב האדיר המאפשר לחינו לזרום, להשתפר ולהעניק לחינו ערך מוסף.

מאז ימי בראשית סובב לו האדם ומנסה להוסיף על היצירה האלוהית. צעד אחר צעד צעדנו, בני המין האנושי, אלפי אולי  עשרות אלפי שנים וניסנו למצוא מקומנו בעולם.

נבנו חברות, מדינות והמין האנושי משגשג, אולי יותר מאי פעם.

לא פעם אנו עומדים משתהים לנוכח היצירה האנושית. סכרי הענק, היכולת להגדיל את תוחלת החיים, התקשורת האנושית…

ראש השנה שבתרבותנו הוא יום חגם של העולם והאדם, השילוב הזה – ראוי ונודה על שיש, על היופי, מתת האל  אותו נשוב ונהללו ועל היצירה האנושית.

החג הוא לא רק הזדמנות להריע ליצירה האלוהית ולאדם כמתבקש מהתורה ולא רק הזדמנות לזכור ולשבח את השגינו ואת קול האבות והאימהות, אלא הזדמנות נהדרת לחשבון נפש שלנו כיהודים המביטים על העולם.

חלוקים חכמי ישראל בשאלת אופן ציון ראש השנה – יש הרואים בו יום שימחה בעוד אחרים אף הרחיקו לכת וראו בו יום מתאים ליבבה, לבכי ונהי על חולשותנו. רב נטרונאי לטעמי צדק ביקש לשלב.

מחד החג הוא הזדמנות להודות  על הפלא עליו אנו מתהלכים, על האויר אותו אנו נושמים ועל הטוב שעימנו, אך מאידך הוא ביקש לראות ביום הזדמנות לחשבון נפש.

דומה ושנה זו מבקשת לא פחות מאחיותיה, כן קללותיה היו רבות.

המין האנושי צמח ולא פעם אנו חשים לא רק עקב כך מחסור, צפיפות… אלא יותר ויותר את התחזקות הרוע.

איך למדנו מבראשית – " כי רבה רעת האדם בארץ… ולא פעם – מחשבות ליבו רק רע כל היום."

נהיה לנו צפוף וקשה לנווט בין האמת לשקר, קולם של החומדים והחומסים, קנאי הדת והמטורפים נשמע ברמה ומערער את יציבות עולמנו. זה עולם מזוהם, חם יותר , מודע יותר וכואב יותר …

ענן הפיח מכסה אט אט על יופי העולם ועל מיטב האנושות.

המלחמה המתמשכת באירופה, הזוועות באזורנו, מנהגים מטורפים שמכים במין האנושי, רוע ואדישות, טמטום ושנאה מטביעים את עולמנו ומאימים על הקיום האנושי והטו

ראש השנה הוא לא המועד לדון בטיב הרוע האנושי וסיבותיו – אבל הוא המועד בו היהודי חייב לבקש על עולמו. בכיפור נתמקד בנו ובשלנו ובראש השנה נבקש מזור לעולם כואב, חולה ואנושות מוצלחת אך סובלת. כזו אשר יציבותה מעורערת…

הרב סולובייצ'יק, היה אומר שאנו לא שואלים לסיבת הרע ולא לתכליתו אלא אנו עם התקווה להשתפר – מכאן אולי גם מקומו של השופר כסמל החג.

היהודי – חובתו לעצור את הרוע, אך עיקר המשימה – להעלות אור של תקווה והתחדשות.

קול השופר יתערבב עם קול תפילותינו, עם הזיכרון שיעלה בקריאת התורה וההפטרות – קולם של אברהם, יצחק, הגר וישמעאל, קול חנה וירמיהו, בכי רחל המבכה את בניה וקול שתיקתה של שרה…קולנו וקולם של האבות והאימהות יבקש חיים ושגשוג, שלום ושלווה.

חס וחלילה שלא נותר. כמו עשרת המרגלים ששבו עם פרי הארץ, הללו את יופייה אך חששו מן המאבק …כל אחת ואחד מאתנו ראוי ויבקש לעשות אך מעט למען לרפא את הפצוע והכואב.

מי ייתן וישלח האל לנו את באר המים,  התקווה שהעמיד בפני הגר להשקות בו את בנה. מי ייתן ויעצור האל את האדם השולח את המאכלת לשחוט בה אחר, כפי שעצר את אברהם. מי ייתן ושערי שמיים יפתחו ותפילתנו תשמענה כפי ששמע האל את הגר, חנה ורחל.

ריבון העולמים, אל נא תתעלם מתפילותינו ותחינותינו ובעיקר מתקוותנו. תן חום ואהבה לעולם כואב ופצוע. עשה למען הכושלים בשבילי החיים, הענק לבני האדם – בריאות ופרנסה, המטר מטרי חסד על האנושות הכואבת ולאלו שנפלו לבורות השנאה, הטירוף וחולשת הדעת – עזור להם למצוא אהבה ותקוה ביופי העולם. רפא את העולם ואת האנושות מהחוליים … אנא.

פתח לנו בשנה זו – שערי תקווה ותיקון – חזק רוחנו וטע בליבנו אהבה ואחווה, שלום ורעות.

"כאילו מעפר פורחת שושנה" (רחל שפירא)

חברה שסועה, מוכה ומפולגת עומדת שוב בפני ט באב. היום בו לפי המסורת היהודית חרבו בתי המקדש ואסונות אחרים הכו בעמנו. היו שחשו שבמהלך השנים חל מפנה היסטורי בחיי העם ואי לכך אופן ציון ט' באב וההתייחסות אליו צריכים להשתנות.

ברוח זו כתב כשנה לאחר הקמת המדינה פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל. הוא לא היה הראשון. מנחם בגין אף ביקש לציין ביום זה את יום הזיכרון לשואה ובכך לקשור בין אסונות העבר לאסונו של דור התקומה.

רבים לפניהם ראו את הצורך בהתייחסות שונה ליום הייחודי הזה, הנובע משינוי מציאות החיים. לאורך הדורות היו אף תנועות שקראו לביטולו. התנועה הרפורמית, לדוגמה, טענה כי עם האמנציפציה הפך יום זה למיותר.

היו שחשבו שעם שיבת ציון, זכינו לנחלה ולבניין מחודש, דבר המייתר את היום באופן בו צוין במשך דורות; רבים חשבו שעם קליטתנו בין האומות, זכינו לבנות מקדש של אמונה ברחבי הגלובוס ודי לבכי ולקינה לבניין האבן ופולחניו שאבדו.

נודה, לא זכינו עם האמנציפציה לבניין תחליף רוחני בקרב אומות העולם, בניין שיעצים את רוח האדם ויתקן עולם במלכות שדי. שיבת ציון גם היא עדין נושאת בחובה אתגר לא קטן. 75 שנות קיום המדינה הם עדין מעט המצריך חיזוק. ייתכן ואירועי שנה זו, שנת מחלוקת ופילג מעידים יותר מכל על הטעם בשימור ט' באב, כיום בעל משמעות לאומית. אולי לא בצביון ימי ט באב שהיו נהוגים בגולה, אלא להעמיד תוכן רלונטי ליום הטעון הזה.

הפרופ' זאב פלק ז"ל, התלונן על כך שההנהגה הדתית הלאומית בחרה לדרוש שמירה קפדנית על הלכות היום, במקום לראות בימי השואה ובשיבת ציון קטליזטור לשינוי וחידוש אופיו. הוא קרא להעמיד הנהגה רוחנית שתשחרר את העם מצמצום המוחין והנפש לנוכח גודל השעה.

לתחושתי, שם מקומו הנוכחי: לא בבכי וקינה על בית אבן, עדת כהניו וקורבנותיו שאבדו, אלו הם חסרי משמעות לרובו של העם והם לא מה שיחברו את חלקיו השסועים. מה שיחבר את חלקי העם, זו הקינה על החולשות שהובילו אותנו פעם אחר פעם לכשל מנהיגותי ואובדן לאומי, ובעיקר אובדן האמונה והתקוה שמחר יהיה בזכותנו טוב יותר.

כמובן שכיהודים בעלי זיכרון היסטורי ולאומי, אל לנו לוותר על זכרם וזיכרונותיהם של דורות רבים של יהודים, דורות שעל כתפיהם ניצבים אנו היום. נזכור את אבלם, נשיר את פיוטיהם, נקרא בכתביהם, אך נוסיף משלנו.

כך לדוגמא כתב הרב יהורם מזור : " … על נהרות של מחסור בכינו עם הרעבים ללחם, לכסות ולבית. על נהרות אדישות בכינו עם זקנים באין דואג. על נהרות אכזבה בכינו, על אפליה בן אדם לחברו. "

אלו סוגי הקינות והקולות שראוי וילוו את כינוסנו ביום ט באב. כאב הדורות והכמיהה לציון של דורות העבר יעלה מחד והחלום על בניין חברה ערכית ומוסרית מאידך. יהיה שם מיטב הישן, אך גם קול ישראלי ורלוונטי לשברי חיינו כיום.

ט באב הוא מועד בו ראוי ונתחבר לקולותיהם של נביאי ישראל את ביכו אובדן דרך ויושרה, מנהיגות מושחתת וחלולה ודחיקת מערכת המשפט מפני עריצות השילטון.

בכיינו הוא אינו בכי המבקש בניין מחודש של מקדש או החזרת פולחנו, על אף שמחננו רווי קולות המבקשים בדיוק את זה. בכינו, הו על חולשת הנהגה אז והיום; בכיינו הוא על אלו שמדי ט' באב יאמרו דרשות למכביר על שנאת חינם אך בחייהם יפעלו ברגל גסה כנגד האחר, אמונתו, מינו, דעתו ודתו.

בניגוד לתחושותיו של אחד מגדולי הרבנים הרפורמיים במאה הקודמת, לא תמו להן אנחות הצער. יש לנו גם כיום מהן למכביר.

בדורנו עלינו לנסות למצוא כח מחזק ומרפא, לא כזה המבקש בניין אבן וחידוש הפולחן, צעד שיוביל לשבר עצום בחברה היהודית רבת הגוונים. כדברי המשוררת רחל שפירא, עלינו לדאוג כיצד מתוך העפר נצמיח את השושנה.

>>קובץ פידיאף להדפסה

מאחורי היד שלחצה על הדק המקלע שקצר שורות, שורות של יהודים, גברים, נשים וטף בבאבי יאר, או מאחורי היד שנעלה את תאי הגזים באושויץ וזו שחתמה על כתבי המשלוחים במשרד מרוח בברלין – היו אנשים. היו להם הורים, נשים, ילדים… חיים שלמים. היו שאהבו מוזיקה, מחול, סרטים או ספרות. היו שנהנו מספורט ומסעות. היו שם חיים שלמים. על כתפי כל אחד מהם – שק של היסטוריה וחלומות למכביר.

היתה שם אצל רבים, רבים מאוד  – שאט הצטרפו למחנה הפאשיסטי המנצח – שנאה יוקדת לאחר ולשונה. היתה שם הערצה למנהיג ולמולדת ואמונה שמורי הדרך לא יכולים לטעות. היה שם בוז יוקד לדמוקרטיה ולזכויות האדם.

גרמניה של שנות השלושים עברה חינוך מחדש ומהפכה תרבותית וחברתית של ממש. הטירוף הזה עבר אט לאירופה, כמעט כולה. רבים אהבו אז את הסחורה החדשה, שנראתה כפתרון קסם לכאורה, לחיים קשים ומאתגרים. אלפי חוקים וצווים יצרו את התשתית המשפטית שביקשה להפוך את החלום על דמוקרטיה, אחוות עמים ושלום עולמי – להיסטוריה.

התהליך ברור: ראשית יוצרים דה לגיטימציה לאחר ולשונה – זה האחראי לצרות ולבעיות, לאי השקט וליוקר המחיה.

כן, בראשית כל טירוף חברתי ופוליטי יש שבר לאומי, ישנה חברה במשבר או בפרשת דרכים. משברים אלו הם כר פורה לדעות קדומות ולפוסט אמת שהוא קדימון המוליד פאשיזם, נאציזם, קומוניזם ועוד מיני לאומנות וגזענות טורפת. הכל מגובה בחוק וסדר חדש, ובהבטחות חסרות בסיס להמון שמחר יהיה בסדר.

האדם החופשי חייב לשמור על צלילות וחופש דעה, ובמיטב כוחותיו להגן על מוסדות החברה: בתי המשפט, האקדמיה, האמנות והתרבות, חופש הדת וחופש מדת. כל אלו הוכו בגרמניה ובאירופה ראשונים.

חובתו של היהודי היא לזכור את התקלה הגדול בתולדות טבע האדם – השואה. עלינו לבכות את הכישלון, לעצור את צמיחת הטירוף שאחז ביבשת המפותחת והמתקדמת – בית התרבות של העולם.

ג'נוסיד, רצח מתוכנן של בני אדם – רק בשל היותם אחרים ולכאורה מאימים – היה התוצר של היחלשות הדמוקרטיות החדשות והשבריריות באירופה. כן, אי אפשר להתעלם מהאנטישמיות המובנת בבסיס התהליך.

העידן בו אנו חיים מחייב משנה זהירות, בטח מאתנו. כיהודים הנושאים את זיכרון השואה, את האובדן הנורא של חיים, של קהילות, של תרבות שלמה – אנו חייבים לשמוע כל קול זעקה, לעמוד איתן כנגד כל המבקשים לפגוע באחר, רק כי הוא שונה.

כחומה בצורה עלינו לעמוד כנגד הניסיונות לפגוע בזכויות אדם וחופש דיבור. הביקורת והפרדת רשויות שנעלמו במקומות בהם שגשג הטירוף חייבות להיות נוכחות ולהיות משמעותיות  בחיינו, כך לימדונו אבותינו וניסיון החיים.

אנו כיהודים מצווים לזכור את שאבד, אך חובה עלינו לא לנטוש את המאבק האנושי ברוע. בכל דור ודור קם עוד פרעה. אחד מבקש להשמידנו, השני מבקש לנצל את האחר והשונה, להכות ולרדות בו – וחובתנו להציל עצמנו ואת העולם ממנו.

מי יתן ולא עוד. לא עוד כניעה לאנטישמיות, לצמאי הדם. לא עוד כניעה למחרבי הדמוקרטיה והבזים לזכויות אדם ולבטחונה ושיגשוגה של החברה.

יום השואה 2023

מאחורי היד שלחצה על הדק המקלע שקצר שורות, שורות של יהודים, גברים, נשים וטף בבאבי יאר, או מאחורי היד שנעלה את תאי הגזים באושויץ וזו שחתמה על כתבי המשלוחים במשרד מרוח בברלין – היו אנשים. היו להם הורים, נשים, ילדים… חיים שלמים. היו שאהבו מוזיקה, מחול, סרטים או ספרות. היו שנהנו מספורט ומסעות. היו שם חיים שלמים. על כתפי כל אחד מהם – שק של היסטוריה וחלומות למכביר.

היתה שם אצל רבים, רבים מאוד  – שאט הצטרפו למחנה הפאשיסטי המנצח – שנאה יוקדת לאחר ולשונה. היתה שם הערצה למנהיג ולמולדת ואמונה שמורי הדרך לא יכולים לטעות. היה שם בוז יוקד לדמוקרטיה ולזכויות האדם.

גרמניה של שנות השלושים עברה חינוך מחדש ומהפכה תרבותית וחברתית של ממש. הטירוף הזה עבר אט לאירופה, כמעט כולה. רבים אהבו אז את הסחורה החדשה, שנראתה כפתרון קסם לכאורה, לחיים קשים ומאתגרים. אלפי חוקים וצווים יצרו את התשתית המשפטית שביקשה להפוך את החלום על דמוקרטיה, אחוות עמים ושלום עולמי – להיסטוריה.

התהליך ברור: ראשית יוצרים דה לגיטימציה לאחר ולשונה – זה האחראי לצרות ולבעיות, לאי השקט וליוקר המחיה.

כן, בראשית כל טירוף חברתי ופוליטי יש שבר לאומי, ישנה חברה במשבר או בפרשת דרכים. משברים אלו הם כר פורה לדעות קדומות ולפוסט אמת שהוא קדימון המוליד פאשיזם, נאציזם, קומוניזם ועוד מיני לאומנות וגזענות טורפת. הכל מגובה בחוק וסדר חדש, ובהבטחות חסרות בסיס להמון שמחר יהיה בסדר.

האדם החופשי חייב לשמור על צלילות וחופש דעה, ובמיטב כוחותיו להגן על מוסדות החברה: בתי המשפט, האקדמיה, האמנות והתרבות, חופש הדת וחופש מדת. כל אלו הוכו בגרמניה ובאירופה ראשונים.

חובתו של היהודי היא לזכור את התקלה הגדול בתולדות טבע האדם – השואה. עלינו לבכות את הכישלון, לעצור את צמיחת הטירוף שאחז ביבשת המפותחת והמתקדמת – בית התרבות של העולם.

ג'נוסיד, רצח מתוכנן של בני אדם – רק בשל היותם אחרים ולכאורה מאימים – היה התוצר של היחלשות הדמוקרטיות החדשות והשבריריות באירופה. כן, אי אפשר להתעלם מהאנטישמיות המובנת בבסיס התהליך.

העידן בו אנו חיים מחייב משנה זהירות, בטח מאתנו. כיהודים הנושאים את זיכרון השואה, את האובדן הנורא של חיים, של קהילות, של תרבות שלמה – אנו חייבים לשמוע כל קול זעקה, לעמוד איתן כנגד כל המבקשים לפגוע באחר, רק כי הוא שונה.

כחומה בצורה עלינו לעמוד כנגד הניסיונות לפגוע בזכויות אדם וחופש דיבור. הביקורת והפרדת רשויות שנעלמו במקומות בהם שגשג הטירוף חייבות להיות נוכחות ולהיות משמעותיות  בחיינו, כך לימדונו אבותינו וניסיון החיים.

אנו כיהודים מצווים לזכור את שאבד, אך חובה עלינו לא לנטוש את המאבק האנושי ברוע. בכל דור ודור קם עוד פרעה. אחד מבקש להשמידנו, השני מבקש לנצל את האחר והשונה, להכות ולרדות בו – וחובתנו להציל עצמנו ואת העולם ממנו.

מי יתן ולא עוד. לא עוד כניעה לאנטישמיות, לצמאי הדם. לא עוד כניעה למחרבי הדמוקרטיה והבזים לזכויות אדם ולבטחונה ושיגשוגה של החברה.

חסד עשו עימנו מעצבי התנ"ך שכללו בו מרגעי השפל של עמנו. לכאורה אפשר היה להתעלם מהחולשות והכשלונות, אך, אולי כך רצו להתכתב עם דורנו ולומר שלא תמיד כדאי לקבל את התפיסה שהרוב קובע ולא תמיד השילטון צודק. כן, לא פעם הרוב טעה ואת נזקי ההמון המשתולל ושילטון כושל, דורות יתקשו לתקן.

השבוע נקרא על אחד מרגעי השיא בתולדות עמנו, יציאת מצרים ובקרוב נחזור לקרוא על רוב העם שפיזז סביב עגל הזהב וקרא – " אלה אלוהיך ישראל אשר הוציאך מארץ מצרים ", ליצירה שאך שעות קודם יצר בעצמו.

הרוב גם היה זה שביקש פעם אחר פעם לשוב לבית העבדים במצרים משום שאתגרי החירות נראו לו גדולים מידי. הרוב היה בעד מאסרו של ירמיהו הנביא שנשמע תבוסתן. אוהביו של עמוס הנביא המבקר את שילטון המושחתים, מיעצים לו – חוזה, לך ברח, בעלי השררה וההמון המוסת מבקשים את ראשך.

הרוב, סביר להניח היה בירושלים עם המורדים ברומא. חולמי חלומות שווא הסיתו ממש כבימי בר כוכבא את ההמון למהלכים לאומניים שעל פניו נראו מבטיחים, אך הביאו אסון, אחר אסון.

כותב אונקלוס, מתרגם ומפרש התורה שאסור למנהיג, למורה, לאדם ללכת אחר הרוב לעשות רע. מחובתו לא לבטל את דעתו וללמד את הרוב, להאבק ולנסות להשפיע על הרבים לראות את העוול או הטעות שלהם. כן, הרוב לא תמיד צודק. כדאי לרוב ולמיעוט להתדבר.

ספר הספרים מלמדנו שראוי והרוב בבואו להחליט ישמע את זעקות האחר ויבין את מלוא המשמעות של מהלכיו.

במצרים של פרעה, שליט יחיד חסר מעצורים ובלמים, הרוב קיבל את הכרעת המנהיג לשעבד את בני ישראל ולאחר להשליך את הבנים ליאור, משום פחדיו . ההמון נהנה מפרי הניצול המחפיר ואהב את העוול הזה שנגרם לעם שאחד מבניו הצילם מחרפת רעב. אך, קול הזעקה בקע את השמיים ולימד את מצרים שלמרות שהרוב קבע ואולי אף בשתיקה, יש גבול לכוחו של הרוב והוא לא תמיד צודק. ההמון ולעיתים מצויד בחוק שנתפר מבצע מעשי זועה פעם אחר פעם בתולדות האנושות.

למזלנו, משה לא שמע לדעת רוב המרגלים ששבו מהארץ המובטחת , קולם של יהושע וכלב שהיה קול השפיות והתיקוה הכריע את הטרפת שאחזה במחנה ישראל.

מזל שנביאי ישראל לא גנזו את תורתם וביקורתם שהרוב לא אהב לשמוע. מזל שיוחנן בן זכאי, ידע לצאת מירושלים העמוסה ברוב הלאומני, זמן קצר לפני שנפלה ולכונן את היהדות המתחדשת לאחר דור החורבן.  גדולי אנשי הרוח והמדע ידעו לעמוד איתן כגלילאו גלילאי כנגד הרוב שלא קיבל את הרעיון שהארץ עגולה, שהעבדות פסולה והרשימה ארוכה.

חובה על הרוב להכיר בדעת המיעוט וחברה בריאה ראוי ותבחר בניסיון לבנות הסכמות והרמוניה על פני הכרעה טוטלית. מעצבי הדמוקרטיה המודרנית מעלים בהשראת ספר הספרים, פעם אחר פעם את חששם מעריצות הרוב, השילטון והקלות בה ניתן לתמרן את העם.

לכן הם העמידו דרישה לרשת של איזונים ובלמים שבראשם הפרדת רשויות חזקה, מערכת משפט חופשית ואמיצה וכלי ביקורת על בעלי השררה. זה הבסיס לחברה הוגנת והגונה, כזו שנרצה לחיות בה.
>>הרוב לא תמיד קובע- PDF

דומה שאין עוררין על היותה של ארץ ישראל פינה ייחודית בנוף העולם. לא זורם בה הנהר הרחב או הארוך ביותר בעולם, הרי הארץ מתגמדים לנוכח ההימלאיה, האלפים, הפירנאים או הקילימנג'ארו, וגם המכתש הגדול קטן מאוד ביחס לגרנד קניון בארצות הברית. כמות המים הזורמים במפל התנור (אם בכלל) היא כאין וכאפס לעומת מפלי הניאגרה בצפון אמריקה. אבל תודו, פינה זו בעולם "בכל זאת יש בה משהו". בשבילי הארץ ובשדותיה ובדרכיה העתיקות חיו, צעדו ואהבו אבות ואימהות האומה. כאן חיזקו אברהם ושרה את אמונתם, כאן אהבו יצחק ורבקה, כאן הניחו יעקב ונשותיו יסודות למשפחה שתהיה הבסיס לשבטי ישראל, כאן לחם דוד את מלחמותיו, ובנו שלמה בנה את בית המקדש. בארץ זו נכתבו מיטב פרקי התהילים ושיר השירים, כאן, בפינה הקטנה הזו,  או כהגדרת המשורר מאיר גולדברג "חצי סיכה על מפת העולם". כאן הניחו חכמי ישראל את הבסיס לתרבות היהודית, כאן תורגמה מורשת משה ומסע דור המדבר לדרך חיים. כאן הסכימו וחלקו הלל ושמאי, כאן הונח היסוד לסידור התפילה, להגדת הפסח, למשנה ולתלמוד. מפינה זו יצאה בשורת האמונה המאגדת היום יהודים, נוצרים ומוסלמים ברחבי העולם, אך מהווה באותה מידה בסיס למחלוקת, שנאה, קנטור ושפיכות דמים. אל הארץ הזו שעטו לגיונותיהם של נבוכדנצר, אלכסנדר מוקדון, פומפיוס וטיטוס. כאן התכתשו במשך שנים סאלח א-דין וריצ'רד לב הארי רחוק מארצם, כאן הם לחמו כי הבינו שפיסת הארץ הזו כה ייחודית וכה משמעותית לדרכם ולאמונתם של כה רבים.

למרות חשיבותה וייחודה של הארץ לעם היהודי, הפסדנו לא פעם את אחיזתנו בה. הארץ הזו משכה חולמים וכובשים שהיו מוכנים להוביל גדודי לוחמים אל מותם על האדמה רוויית הדמים כדי לזכות בתהילת נצח. חולשת העם היהודי, החולשה הערכית והמוסרית, אשר הייתה מנת חלקנו מדי פעם, כשלי ההנהגה ושורה אין סופית של משגים פוליטיים ושנאת אחים הובילה את העם לגלות פעם אחר פעם.

מזה כמאה שנה מנהל העם היהודי רומן מחודש עם ארץ האבות והאמהות. חזונם של יחידים, מאמצים כבירים ודם למכביר העניקו לנו אחיזה מחודשת בארץ. היטיב לבטא את החזון הציוני במיטבו הרצל, שביקש שעמנו יפתח "משיכה כבירה אל על", וכתב בספרו מדינת היהודים "אנחנו עושים ניסוי לטובת האנושות כולה. כך רוצים אנחנו ללכת בראש כל דבר שיש בו אהבת אדם, ובתור ארץ חדשה לשמש ארץ ניסיון וארץ מופת". במוקד החלום היה קידום מעשה האלוהים באמצעות האדם, אמונתו, מחויבותו ויצירתו, והדגש היה "הלב היהודי" ולא הדרך היהודית הגלותית.

רבים יסכימו, שארץ מופת קשה לראות בנו היום. רבים מיושבי הארץ איבדו בושה, לרבים "אין אלוהים", לא במובן האמונה אלא במובן של דרך ארץ. חלום לחברה ערכית ומוסרית, אור לגויים, הפך בעיני רבים לסיוט של חברה בהמית ויהירה, חסרת סולידריות חברתית ורגישות. "פרות הבשן" מהן הזהיר אותנו לפני שנים הנביא עמוס ואשר הביאו לחיסול ממלכת ישראל, שוב טורפות חלום יהודי בן אלפי שנים.

למרות הקשיים והכישלונות, יש לברך על אשר הושג. למרות הציניות, אבדן הדרך ותחושת הגועל שעולה בנו לעתים, ראוי שנזכור שמעבר להרי החושך מסתתר אור גדול, תקווה לשלום ולחיים לאור חזון נביאי ישראל. הנביא ישעיה, שמודע לחולשות בני האדם ולכשליהם של אחיו היהודים מבקש "אל תירא עבדי יעקב". למרות המציאות הקשה עלינו לאמץ את אותה ראייה שליוותה את גדולי ישראל בשעות קשות, שמחר, בזכות מעשי האדם, יהיה טוב יותר. למרות הקשיים, עוד לא אבדה תקוותנו.

מחשבות בעקבות סיום ספר יהושע// הרבה גליה סדן

הו. סיימנו את ספר יהושע. או מוטב לומר – גילינו את ספר יהושע מחדש. וגם את יהושע.

הרי כולנו ידענו מי הוא יהושע: היורש של משה, המצביא, כובש הארץ. ומה עוד? לא ממש ידענו.

והִנה, יחד גילינו לא רק מצביא חכם, אלא מנהיג שקול, בעל יכולת לפתור בעיות, המכבד את העם ואת עצמו. מנהיג המבין, שגם אם אין באפשרותך לסיים את המלאכה, אין אתה בן חורין להבטל ממנה. ספר יהושע מסתיים בפרידה אצילית של יהושע מן העם – הוא סוקר בפניהם את כל הניסים שעשה עבורם ה' ומפציר בהם ללכת בדרכיו, אך נותן לעם גם את האפשרות לבחור אחרת; הוא סוקר בפני העם את ההיסטוריה שלו; והוא מזמין את העם לחדש את הברית עם אלוהים ומסיים את תפקידו בטקס חגיגי של כריתת הברית הזו. וכאילו שאב המספר המקראי השראה מדמותו המכובדת והמכבדת של יהושע – גם הפסוקים האחרונים מלאים שלווה מכובדת, שלום ומילוי התחייבויות.

ואכן, יהושע הוא מנהיג מעורר השראה: הוא ממלא את תפקידו המורכב והקשה בהובלת העם דרך מלחמות הכיבוש, אך בוחר בדרכי שלום כאשר הדבר מתאפשר (ודי לנו אם נזכיר את החלטתו לגבי הגבעונים כאשר תרמיתם מתגלה). הוא ממלא התחייבויות (ובכללן ההתחייבות העתיקה של אחי יוסף להביא את עצמות יוסף לקבורה בארץ). הוא זוכר את העבר ומנסה להבטיח את טובת העם בעתיד (באמצעות חידוש הברית בין העם לאלוהיו). הוא עניו ואיננו מתלהם, לא במהלך הלחימה ואף לא כאשר נלכד עכן ונשפט על ידו (ולעכן הוא אף קורא "בני", למרות שהוא כבר יודע שיהיה עליו להעניש את עכן קשות). הוא יודע מתי וכיצד לפעול, ומתי לסגת ולוותר.

מצבי מלחמה וכיבוש אינם קלים ויפים, אך יהושע מציג בפנינו אפשרות להנהיג את העם מתוך שיקול דעת גם במצבים כאלה. מאדם החרד לכבודו של משה והקורא למשה להעניש את אלדד ומידד במילים "אדונִי משה – כלאם!!!", הוא הפך לאדם שהעם כולו רוכש אליו כבוד אף מבלי שביקש זאת. מי יתננו מנהיגים שקולים וענווים כיהושע.

ערב זכויות אדם עם נשים עושות שלום – דברי פתיחה מאת הרבה גליה סדן

את הקול הזה לא תוכלי להשתיק – מאיר אזרי בידיעות אחרונות, יולי 2018

הדוקטורט עוסק בהתפתחות היהדות הרפורמית בתל אביב באמצעות התמקדות בבית דניאל. העבודה מתרכזת בבדיקת המודל הארגוני והמנהיגותי- רבני של קהילה זו, וכן בפענוח שלל הזהויות היהודיות החדשניות הנוצרות בה. כל זאת על רקע מאפייניו הייחודיים של המרחב התל אביבי, ובאמצעות שילוב של מחקר אתנוגרפי (אנתרופולוגי) עם מחקר היסטורי-ארכיוני. לקריאת הדוקטורט: >>חלק 1; >>חלק 2

מדי שנה, נערכים בתפוצות עשרות אלפי טקסי בר ובת מצווה לילדים שאמם אינה יהודייה. רבים בישראל ירימו גבה, "בלתי אפשרי", יגידו, "האם חייבת להיות יהודייה". אך האם לא הגיע זמן למחשבה מחודשת, שתקרב רבים למחנה היהודי ההולך וקטן, בארץ ובתפוצות? >>לקריאה

מאת מיה דובינסקי מנהלת מחלקת החינוך בבית דניאל >>לקריאה

  >>לקריאה

>>לקריאה

"כאילו מעפר פורחת שושנה "  ( ציטוט של רחל שפירא). הנה חל מפנה הסטורי בחיי העם ואי לכך צורת היום, תשע באב ודרכי הביטוי צרכים להשתנות. ברוח זו כתב כשנה לאחר הקמת המדינה פרופ" ליבוביץ ז"ל.  הוא לא היה הראשון. >>לקריאת המשך המאמר

בימים אלה בהם גוברת תחושת חוסר הסובלנות, הגזענות, הניכור בין בני האדם – בין תרבויות, בין דתות ולאומים, שומה עלינו לחפש את המאחד והמחזק . חובה עלינו להביא אור משתף ומחמם במקום בו לעיתים גדול כוחו של החושך. סבלנות וסובלנות כלפי האחר, כלפי אמונתו ודתו, בחירותיו ומנהגיו והיכולת להכיל את האחר על מעלותיו, מגרעותיו ויחודו הם חובה במאה המורכבת בה אנו חיים >>להמשך קריאת המאמר 

בשיחה עם ד"ר אושי שהם קראוס (מכללת ספיר), רשת א', 16.9.15 >>להאזנה

נובמבר 2014
בימים אלו, בעוד הממסד החרדי, הרבנים הראשיים והציונות הדתית מתקוטטים בשאלת הבעלות על מונופול הגיור, או כפי שמוצג בתקשורת חוק הגיור, אנו אנשי היהדות המתקדמת, פותחים את הלב – הלב המכיל והידיים המקרבות, וממשיכים ביתר שאת… (להמשך קריאת המאמר)

שניים מבניו של האומה, משה ואליהו, זכו לעלות לחורב, להגיע על פסגת הר סיני ולגעת באלוהות. משה, גיבור ספר דברים, יוצא ממפגשו השני עם האל במרומי ההר , מפגש המתואר בפרשת השבוע שלנו כמנצח .
(להמשך קריאת המאמר)

מצער שבמקום להפוך את נווה המידבר בו חיו בני אברהם ילדי שרה והגר לגן עדן, יש כה רבים מצאצאיהם שמנסים ואף מצליחים לפתוח מחדש שערי גיהינום ואש הגיהינום טורפת וטורפת. (להמשך קריאת המאמר)

 בית הדין הרבני פסק בנחרצות בהחלט וקנס את האם, המצויה בהליכי גירושין מהאב,  שסירבה למול את בנה הקטן ב 500 ₪ לכל יום איחור בביצוע המצווה. פסק הדין שנשמע הזוי לחלק מאתנו ,לאחרים בחברה הישראלית הוא עוד ניסיון להגן על היהדות מפני פגעי הזמן והחילון. דומה שאין יום שבו סוגיה כזו או אחרת מעיניני  דת ומדינה,  לא מטלטלת את החברה הישראלית ספוגת האתגרים והמתחים (להמשך קריאת המאמר)

לקראת סוף השנה האזרחית נחתו עלינו חדשות-לבקרים, כבכל שנה, בקשות לתרומה. העמותות והגופים המעניקים פטור ממס על התרומות שאנחנו תורמים להם, מזמינות אותנו למבצעי "הרגע האחרון" שלפני סגירת שנת המס. כך, בדומה לסופה של השנה העברית, מוענקת לנו הזדמנות לחשבון נפש, לשאול את עצמנו אם עשינו מספיק (עם מרכאות ובלעדיהן), במה אנחנו מאמינים ובמי אנחנו מוכנים ומוכנות לתמוך… (להמשך קריאת המאמר)

המאמר חושבים יהדות מתקדמת פורס את תפיסת העולם הבסיסית של התנועה הרפורמית מנקודת מבט ישראלית, מובא כאן לעיונכם. המאמר פורסם לראשונה בספר "חושבים יהדות מתקדמת" אשר לשמחתנו/לצערנו אזל , בקרוב גרסה חדשה. במאמר מקורות לעיון וכן רשימת פרסומים בעברית העוזרים לקורא הישראלי להכיר את התנועה הרפורמית על גווניה השונים.. (להמשך קריאת המאמר)

בית הכנסת צריך לפתוח שעריו ולשמש כמרכז של תרבות, ערכים ויהדות וכמשענת בחיים השוחקים של העיר… (להמשך קריאת המאמר)

רוב העובדים הזרים לא מצאו את ביתם בכנסיות הותיקות בישראל. משום כך קמו במרחב התל אביבי בתי תפילה רבים המשרתים את קהילת מהגרי העבודה והפליטים, ועמם צמח דור חדש של מנהיגים דתיים… (להמשך קריאת המאמר)

 >>לקריאת המאמר

"משנכנס אדר מרבים בשמחה",  אז מה אפשר לומר כשנכנסים שני אדרים? שהשמחה כפולה! השבוע החל חודש אדר ב'  והוא החודש שבו חל חג פורים בשנה מעוברת. ובכלל, חודש אדר הוא החודש  האחרון של שנה מקראית, שמתחילה בחודש ניסן. לפני ראש השנה אנו מציינים את חודש 'אלול' כ'חודש הרחמים והסליחות', בו אנו דואגים להפיל מחיצות בין אדם לרעהו, ומתוך חשבון נפש להיות בני-אדם  טובים יותר. אז מדוע שלא נציין את חודש אדר, שמגיע לפני ניסן, כ'חודש האיחוד בין הגלוי והנסתר'?  כשנבין במה דברים אמורים, נוכל להתחזק באמונתנו בניצחון הטוב על הרע, לפעמים כנגד כל הסיכויים. (להמשך קריאת המאמר)

משה פונה אל אדום בקדש, אותה קדש בה נאמר, כמה פסוקים קודם לכן, כי הוא לא ייכנס לארץ כיוון שהיכה בסלע במקום לבקשו במילים להוציא מים. אותה קדש, הנקראת מאז "מי מריבה". חז"ל דורשים על הפסוק הזה את מזמור ט"ו המופיע בסידורנו, בו נאמר: "לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו". כלומר משה… (להמשך קריאת המאמר)

"כאילו מעפר פורחת שושנה "  ( ציטוט של רחל שפירא )

הנה חל מפנה הסטורי בחיי העם ואי לכך צורת היום, תשע באב ודרכי הביטוי צרכים להשתנות. ברוח זו כתב כשנה לאחר הקמת המדינה פרופ" ליבוביץ ז"ל.  הוא לא היה הראשון. כבר רבים לפניו ראו את הצורך הנובע משינוי מציאות חיים. היו לדוגמא בתנועתי, התנועה הרפורמית שאף קראו עד כדי ביטול היום שהפך, לטעמם, עם האמנציפציה למיותר.

הנה בעוד שהיו שחשבו שעם שיבת ציון, זכינו לנחלה ולבינין מחודש, אחרים חשבו שעם קליטתנו בין האומות זכינו לבנות מקדש של אמונה ברחבי הגלובוס ודי לבכי ולקינה לבינין האבן  ופולחניו שאבדו.

נודה, לא זכינו עם האמנציפציה לבינין תחליף רוחני בקרב אומות העולם שאמור להעצים את רוח  האדם ולתקן עולם במלכות שדי. שיבת ציון גם היא עדין נושאת בחובה אתגר לא קטן. הקמת המדינה וכמעט שבעים שנות קיומה הם עדין מעט המצריך חיזוק. מכאן אולי זו הסיבה שיש החושבים שיש טעם בשימור צביון יחודי ליום תשעה באב.

מורי, הפרופ" זאב פלק ז"ל התלונן על כך שההנהגה הדתית הלאומית במקום לראות בימי השואה ובשיבת ציון כקטליזטור לשינוי והתחדשות אופי ציון תשעה באב, בחרה לדרוש שמירה קפדנית על הלכות היום במקום להעמיד הנהגה רוחנית שתשחרר את העם מצימצום המוחין והנפש לנוכח גודל השעה.

לתחושתי שם מקומו הנוכחי של היום, לא בבכי וקינה על בית אבן שאבד ולרוב העם כיום חסר משמעות. לא הבכי על אובדן הפולחן והקרבת הקורבנות יחבר את העם והפכיו, אלא הקינה על החולשות שהובילו אותנו כעם פעם אחר פעם לסיטואצה של כשל מנהגותי ואובדן לאומי ובעיקר האמונה והתיקוה שמחר יהיה בזכותנו טוב יותר.

כמובן שכיהודים בעלי תחושה וזיכרון הסטורי ולאומי אל לנו לותר על רגשות דורות   רבים של יהודים, לרוב יהודי הגולה, דורות שעל כתיפיהם ניצבים אנו היום. נזכור את אבלם, נשיר את פיוטיהם, נקרא בכתביהם, אך נוסיף משלנו.

כך לדוגמא כתב בין השאר חברי הרב יהורם מזור :  " … על נהרות של מחסור בכינו עם הרעבים ללחם, לכסות ולבית. על נהרות אדישות בכינו עם זקנים באין דואג. על נהרות אכזבה בכינו, על אפליה בן אדם לחברו. " . אלו סוג הקינות והקולות שילוו את כינוסי התנועה הרפורמית בישראל. יהיה שם מיטב הישן , אך גם קול ישראלי ורלונטי לשברי חינו העכשויים.

בכינו הוא אינו בכי המבקש בינין מחודש של מיקדש או החזרת פולחנו על קורבן.  בכינו הוא בכי על חולשת הנהגה אז והיום. בכינו הוא גם על אלו שמידי תשעה באב ימרחו טורים ויאמרו דרשות למכביר על שינאת חינם אך בחיהם יפעלו ברגל גסה כנגד האחר, אמונתו, מינו, טעמו,דעתו ודתו.

בניגוד לתחושותיו של אחד מדגולי הרבנים הרפורמיים במאה הקודמת בהתיחסו לתשעה באב, לא תמו להם אנחות הצער. יש לנו גם כיום מהם למכביר.

עלינו לנסות למצוא בתשעה באב בדורנו, כח מחזק ומרפא, לא כזה המבקש בינין אבן וחידוש הפולחן, מה שיוביל לשבר גדול ביותר בחברה היהודית רבת הגונים. עלינו לדאוג ולבקש כיצד מתוך העפר נצמיח כדברי המשוררת רחל שפירא את השושנה.