הגלריה בבית דניאל גלריה לאמנות חברתית

תערוכה נוכחית: חתירה לרוח

תרי קיפניס

עירית אביר

הגדרות רבות מתאימות לתאר את תרי (אביתר) קיפניס: קיבוצניק, ילד טבע, ימאי, לוחם, צורף ומעצב מוצר בוגר בצלאל, איש משפחה, אבא ובן זוג אוהב. כפי שמספרים עליו חבריו, לתרי לא היו תחביבים, כי כל דבר שעשה הפך למקצוע: לעומק וברצינות, אבל גם בקלילות ובהומור.

כבן קיבוץ מעגן מיכאל תרי נולד אל הים, המשיך בחיל הים, ובמסעות והרפתקאות מסביב לעולם. כשהכיר את לילך הם הקימו את ביתם בבארי, שם נולדו שני בניו, ואל נופי הים הצטרפו נופי הנגב.

בשנים האחרונות, בעקבות מחלה, תרי הפך למוגבל פיזית. באופטימיות ויצירתיות הוא הפנה את מרצו וחריצותו לציור.  תרי המשיך להתבונן. נושאי הציורים שלו היו תמונות מהעולם ומהחיים שהיו לו: סצנות מהים, מהטבע, מהשדות. חלקם ריאליסטיים, חלקם חלומות סוריאליסטים. כל הציורים מתאפיינים בחיות ובצבעוניות שמחה, ובכולם יש תנועה – תעופה, ריצה, שחיה, נסיעה וצמיחה. תרי אולי ישב, אבל לא הפסיק לנוע: הסצנות ממוקמות במרחבים פתוחים ואינסופיים.

בשבעה באוקטובר 2023, תרי נרצח בביתו בבארי, ביחד עם אשתו האהובה לילך ופול המטפל המסור. בני משפחה נוספים נחטפו לעזה. העבודות של תרי נשארו לספר על העולם העשיר שלו. לאחר הירצחו יצאה אחותו גיה ללקט ולתעד את כל העבודות, ולהפיק קטלוג מקיף של יצירתו. הקטלוג מושק בתערוכה זו, שמציינת שנה לאסון.

תערוכת יחיד אמורה להיות אירוע חגיגי ומשמח בחייו של אמן. תליית התערוכה היא תוצאה של סדרת שיחות בין האוצר לאמן, שמחדדת את בחירת העבודות, ודיוק הסיפור.  אם אנסה לסכם במילה אחת את תחושתי בתהליך העבודה על תערוכה זו, אבחר בהחמצה. תחושת החמצה על המוות האכזרי והמיותר, על חיים ועל יצירה שנגדעו, על זה שלא זכיתי להכיר את תרי – האדם והאמן, ועל כך שתרי האמן לא רואה את ההערכה והאהבה שהוא מקבל.

עירית אביר, ספטמבר 2024
התערוכה תציג במהלך חודשים ספטמבר-אוקטובר 2024

שעות פתיחת הגלריה בבית דניאל (אולם רחל):
ימים א'-ה': 9:00-17:00
ו':  9:00-13:00; 17:30-19:00 (מומלץ להתקשר ולבדוק מראש)
שבת – בתיאום מראש בלבד. נא לא להגיע ללא תיאום בשל טקסי בר ובת מצווה המתקיימים במקום

הכניסה חופשית

 

עוד על הגלריה

על הגלריה

באפריל 2021, הושקה הגלריה בבית דניאל, באולם רחל המחודש (מבואת הכניסה)

הגלריה בבית דניאל היא גלריה לאמנות חברתית, השואפת לחינוך לתרבות ואמנות ככלי לשינוי תפיסתי וחברתי.
אנו מאמינים שהאמנות מאפשרת להעלות סוגיות לשיח ציבורי, ופועלת כמתווכת ומגשרת בין המגזרים השונים בחברה, דרך הענקת במה וקידום הנראות של מיעוטים בחברה הישראלית.
אנו שואפים ליצירת דיאלוג עם האמנות ולהניע לאקטיביזם ולמעורבות חברתית.

אנחנו מציגים אמנות ביקורתית, אמנות החושפת ומעצימה אוכלוסיות מקצוות החברה, אמנות החותרת ל'תיקון עולם' – ערך מרכזי של התנועה הרפורמית.

עירית אביר, אוצרת

עירית אביר היא אדריכלית ומעצבת, בוגרת הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, בעלת משרד עצמאי. בנוסף עוסקת בעיצוב, איור ואוצרות.

 

תקנון הגלריה

        תקנון – גלריה בית דניאל

1. שם הגלריה: הגלריה בבית דניאל (אולם רחל). גלריה לתיקון עולם, המשלבת איכות אמנותית מקצועית עם תכנים של צדק חברתי.
2. מטרות הגלריה:
   • כניסה לעולם האמנות הישראלית העכשווית כחלק מתפיסה תרבותית כוללת.
   • חיזוק הקהילה סביב תכנים אמנותיים בעלי אמירה חברתית
   • חשיפת אמנות איכותית של יוצרים ישראליים לחברי קהילת בית דניאל, אורחים ומבקרים.
   • חינוך לתרבות ואמנות ככלי לשינוי תפיסתי וחברתי
   • יצירת דיאלוג עם האמנות והנעה לאקטיביזם ולמעורבות חברתית.
   • העצמת אוכלוסיות חלשות מקצוות החברה הישראלית
3. תכנית שנתית: הגלריה תציג כ-6 תערוכות בשנה, לכל תערוכה תתקיים פתיחה רשמית אליה תוזמן הקהילה והקהל הרחב. לכל תערוכה תתקיים גם פעילות תוכן נוספת, בהובלת האמן/ית המציג/ה (למעט מקרים יוצאי דופן)
4. בחירות התערוכות: על פי דרישת התורמים לגלריה, לגלריה ימונה אוצר/ת מקצועי/ת לבחירת העבודות המוצגות. האוצר/ת יהיה אחראי על בחירה האמן המציג בשיתוף מנהל.ת התכניות/צוות ההנהלה של בית דניאל.
5. ניגוד עניינים: הגלריה הינה עצמאית ומקצועית, ולפיכך על מנת להימנע מניגוד עניינים, לא יוכלו להציג בגלריה: חברי קהילות מרכזי דניאל, חברי ועד מנהל, חברי צוות מרכזי דניאל או רבני הקהילות.
6. אין בתקנון זה התייחסות לתערוכות שיוצגו בחללים אחרים בבית דניאל, לפי תנאים נפרדים שייקבעו.

תערוכות שהוצגו בעבר

החוקים - יומן מסע מאויר - ליאורה גרוסמן | אוצרת: עירית אביר

מציאות חיים בבית-ספר כלשהו, בשכונה כלשהיא, היא נקודת המוצא לספר הנוער האישי שכתבה ואיירה ליאורה גרוסמן, "החוקים". שרשרת אירועים ותגובות משנה את מארג המעמדות ויחסי הכוחות בבית ספר ישראלי, בו נאבקים על מקומם שלושה ילדי עולים מרוסיה.  כמו ברשומון, הסיפור מובא מנקודות המבט של שבע דמויות שונות, לכל אחת תפקיד שונה בעלילה. עם התקדמות הסיפור, כל אחת מהן מתגלה ברבדים עמוקים יותר, מעבר לסטריאוטיפ הראשוני שיוחס לה, וכל אחת יוצאת בדרכה מהליהוק המקורי שכביכול הוצב לה.

לאיורים בספר יש מערכת-יחסים נבדלת עם הסיפור ועם הקוראים. לעיתים הם משלימים את העלילה, לעיתים דווקא חותרים תחתיה. האיורים מרחפים מעל הסיפור הארצי-ממשי, ומציגים מציאות אלטרנטיבית של פנטזיה ריאליסטית, תוך שילוב של מוטיבים ורבדים שונים של זהות רוסית לדורותיה בתוך מציאות ישראלית. לא כל מה שמתואר הוא הסיפור, לפעמים זו אלגוריה.

מהמסורת הסלאבית צומח היער הרוסי האפל שמתמזג אל תוך השיכון הבנאלי המוכר, ביער רוחשים הזאבים המייצגים תמיד את האיום, ויודעים לפשוט וללבוש דמויות. יש איורים שמציעים מבט לאדריכלות המונומנטים הקומוניסטית, ויכולים להזכיר כרזות התעמולה הסובייטיות. ויש כאלה שמתייחסים לסטראוטיפ היישות הרוסית כפי שקובעה בישראליות.

כידוע, ההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים. טעות לחשוב שהיא אובייקטיבית. במציאות, מי הרע ומי הטוב אינם תיוגים מוחלטים, יש נקודות מבט שונות, יש עומק ורקע וקונטקסט, ויש פרשנות סובייקטיבית. כמו שאנחנו עוד יודעים, החיים מורכבים, אין בהם שחור ולבן אלא הרבה גוונים של אפור. עוד נקודת מחשבה שהופכת למעניינת על רקע הבחירה של  גרוסמן לאייר את הספר האישי שלה בעפרונות פחם, ולא בצבע. הבחירה בשחור-לבן מבדלת את האיורים מהנהוג במסורת הסוף-הטוב-של-אגדות-דיסני: האגדה הסלאבית דווקא לא נגמרת בהכרח בטוב פתור ומתקתק.

"החוקים" הוא יצירה מורכבת: ברובד אחד הוא פרוזה, שזור באיורים שמהווים יצירה אמנותית בפני עצמה , עם קורטוב של קומיקס. הוא ז'אנר שהמציא לעצמו את החוקים.

תערוכה זו מאפשרת הצצה אל מאחורי הקלעים של יצירת ספר אישי מאויר: גרוסמן משתפת אותנו במעין יומן מאויר המציג את הכרונולוגיה של היצירה. תהליך של שנים שכולל פיתוח סיפור, תחקיר היסטורי וויזואלי, עיצוב דמויות, סקיצות, כריכות.

היומן של יצירת הספר מהווה יצירה חד-פעמית בפני עצמו. התערוכה מאפשרת קריאה חדשה ומשלימה בו למי שכבר קרא את הספר, וחשיפה מסקרנת למי שעוד יקרא.

ליאורה גרוסמן היא מאיירת, מורה לאיור ואוצרת.

התערוכה הציגה במהלך חודשים יוני-יולי 2024

יובל חן | אל תכניסו אותי לקופסה. אוצרת: עירית אביר

עבודות הצילום של יובל חן מוכרות מאד לקהל, פעמים רבות מבלי לדעת שהן שלו. כצלם עיתונות עסוק, הוא מצלם דיוקנאות אנשים בראיונות לעיתונים ולשערי מגזינים. הוא מתעד חדשות והתרחשויות, מהפגנות ועד מלחמות. הוא מגדיר את עצמו כצלם-אמן החוקר את הנרטיב החזותי הישראלי.

לא תמצאו אותו בלי מצלמה: מבעד לעדשה הוא מנהל את ההתבוננות שלו בסביבה, ומתווך את נקודת המבט שלו לצופים. הוא עושה זאת גם כצלם עיתונות, גם כצלם-אמן, וגם בדרכו לעבד חוויות אישיות ולתקשר בחיי היום-יום.

זירות רבות שחן מצלם מצויות בתנאים של סכסוך, אלימות ואכזריות. גם במציאות שכזו, חן מצליח תמיד להבחין בשונה, באות של חיים ולבלוב. בזירת הקרב העשנה מבצבצת רקפת. בין מרישי הגג השרוף מתעופף דרור. חן תמיד רואה ומבטא בצילום יסוד מנחם של חיים ותקווה.

אולי אלה השורשים במושב, אולי בבסיס הוא ילד טבע – גם בסביבת העירוניות הצפופה חן רואה את בעלי החיים והצמחים. כשהוא מתבונן בהם, הוא מנסה לראות את העולם ולהבין את עצמו דרכם. המבט של חן חומל, גם באנשים, וגם בטבע. זהו מבט נטול שיפוטיות ודעות קדומות. הוא מבחין באיום ומזדהה איתו. השיכונים המתרחבים מנשלים את אחרוני האירוסים. המגדלים הצומחים לגובה מכל עבר כובשים את השדות שהיו ממלכתם של הקיפודים.

כדי לנסות לראות את חיי הפרא העירוני שחן מתעד, לא צריך לנסוע ליעדים מרוחקים. מספיק להמתין לשעה שקטה יותר, באישון לילה, ולהסיט את המבט מהמוקד אל השוליים. יצורי הקסם מעיזים להגיח מהמחבוא אל המרחב שאנחנו חולקים איתם. מרחב שהמאבק עליו הולך ומקצין.

בתחרות בין בני האדם לטבע, אין ספק שהאדם מנצח. אבל מיהו המפסיד האמיתי?

יובל חן הוא צלם -אמן, חי בתל אביב

עירית אביר, אפריל 2024. התערוכה תציג בגלריית בית דניאל  במהלך אפריל-מאי 2024

אביב יצחקי | חול ופלדה. אוצרת: עירית אביר

אביב יצחקי | חול ופלדה

אוצרת: עירית אביר

במשך חמישים שנה היה השישה באוקטובר תאריך מכונן. יום השבר של ישראל, קריסת הקונספציה, קריסת היכולת הצבאית הכל-יכולה, שבירת האמון בהנהגה, התנפצות בועת היוהרה. המחיר היה כבד, חסר תקדים, לקח לעתיד, שבר שלא יחזור.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, אביב יצחקי היה סטודנט לעיצוב גרפי בשנה האחרונה ללימודים. הוא יצא לשירות מילואים בסיני, עם המצלמה. בסביבה שכולה חול ופלדה הוא חיפש השראה. הוא צילם הרבה אנשים וכלי נשק, סדרות רבות בצבע, אותן יציג במהלך השנים.

בתום המלחמה יצחקי חזר שונה – בכעס על כשלון המנהיגים, בחוסר מוטיבציה ללימודים – וסיים את השנה האחרונה ללא תעודת גמר. תוך חיפושי דרך חדשה הסתבר לו שהוא מעדיף לעסוק בצילום. השבר האישי והמקצועי היה גם לשינוי רוחני: לאחר נישואיו, עבר תהליך איטי של חזרה בתשובה, עסק בצילום עיתונות, וגם עבר פיזית לפריז לשנים רבות.

סדרת הצילומים חול ופלדה המוצגת כאן, שונה משאר הסדרות הרבות שיצחקי צילם במלחמה. הוא המתין חמישים שנה עד שביקש לשתף אותה. הסדרה צולמה זמן מה אחרי סיום הקרבות, ברגעים שקטים יותר של התבוננות של מילואימניק בן 24 במרכז סיני, בזמן הפרדת הכוחות. אין כאן תיעוד לוחמים, תנועה או התרחשויות. הדימויים מופשטים, רישום גרפי של טקסטורות, של חומרים וצללים. כלי השריון אינם נראים, העקבות שהשאירו רשומים בחולות עד שיעלמו.
הקמטים יתיישרו. המשקעים ישטפו.
הדי המלחמה הולכים ונמוגים.
אולי אפשר לראות בצילומים השלמה. אם אופטימיים אפשר לראות תקווה.

במשך חמישים שנה היה השישה באוקטובר יום האסון הגדול של מדינת ישראל.
עד שהגיע השבעה באוקטובר.
תערוכה שתוכננה לציין חמישים שנה לשבר הגדול של ישראל, נדחתה בגלל שבר נורא לא פחות, אסון שנולד מקונספציות שגויות, יוהרה, אבדן אמון במערכת. שבר שכולנו עדיין בעיצומו.
ההתבוננות בצילומים נדמית אופטימית פחות: האם העקבות באמת נמחו, האם המשקעים נשטפו. או שזה רק תעתוע עד לשבר הבא.

אביב יצחקי הוא צלם עיתונות לשעבר, חי בירושלים.

פברואר, 2024

סטודיו, רחוב | איריס טסלר. אוצרת: עירית אביר

אמנים רבים פועלים במרחב העירוני: מצלמים, מציירים, או עובדים בסטודיו בהשראת מה שראו. בשנת 2007 קמה בארה"ב קבוצת אמנים שהגדירה כללי משחק לפעילותם. הם מציירים בשטח בלבד מצפייה ישירה; הציור משקף את הרגע המדוייק של הזמן והמקום בו נעשה; הציור מעביר את הסיפור של סביבתו; הציור הוא ביטוי נאמן ואמיתי לרגע; הטכניקה והסגנון אישיים לבחירת האמן. הם קראו לעצמם Urban Sketchers, הקפידו לשתף ברשתות החברתיות בקבוצות ייעודיות את העבודות, וסחפו אחריהם תנועה עולמית של קהילות אמנים, המתמידות לפעול בחוקי הז'אנר.

איריס טסלר מרבה לשוטט בתל אביב וסופגת רשמים: קולות רמים, ריחות, מבטים, פטפוטים, סצנות חולפות ומשתנות. בתוך ההמולה היא מוצאת פינות נסתרות, רגעי שקט וטבע בעיר. היא מתמקמת על ספסל או מדרגה, מרפסת ביתית או שולי מזרקה, ומתעדת.

בכל פעם, איריס מביאה בתיק שלה חומרים אחרים, מזדמנים. לעיתים דיו וטושים, לעיתים צבעים ומכחול, לעיתים ניירות צבעוניים. הטכניקה משתנה – רישום, אקוורל או קולאז'. נאמנה לרוח התיעוד של המקום והרגע, היא מקפיאה רשמים של טבע עירוני תל אביבי. מפגשים של צמחיה ומבנים, דמויות בתנועה שנכנסות ויוצאות מהפריים, נוכחות של מנופים ועגורנים שנדמה שיש להם חיים משל עצמם.

המדיום הוא גם המסר. הגוונים שנמצאים במקרה בהישג יד, הופעים להיות חלק מעיבוד הרושם ללא תכנון מוקדם. קרני האור משנות את התמונה ואת הצבעוניות, אבל לעולם לא נוכל לדעת, אם התיעוד של רגע אדמדם מספר על סצנה בשקיעה, למשל, או דווקא על קלמר שכלל רק צבע ורוד.

איריס טסלר היא ציירת תל אביבית, עסקה בחינוך קהילתי חברתי בשירות בתי הסוהר.

עירית אביר, נובמבר 2023

WILD LIFE | דורון עובד. אוצרת: עירית אביר

פתיחה: יום שישי, 17.5.23, בשעה 19:30:00
דורון עובד מתבוננת, שמה לב, נעצרת. ההתבוננות שלה מייצרת רישומים צילומיים ופיוטיים של רגעים ומפגשים עם הסביבה היום-יומית. רשמיה נמשכים, נערמים, כך שהיא עובדת במקביל ולאורך זמן על סדרות צומחות  מתפתחות. זירת הפעולה שלה היא פשוטה: הדרך בה היא הולכת, בשיטוט, היכן שהיא נמצאת. העדשה שלה לא מפספסת שום פרט. היא לא מתמקדת בהתרחשויות דרמטיות או בסצנות מבוימות בקפידה.להיפך, היא רואה את מה שנשאר אחריהן או לצידן .
דורון בוחנת בצילומיה יחסי תרבות–טבע במצבים יום-יומיים. היא מבחינה בבנאלי, במפגשים של הטריוויאלי. היא רואה את המתח בין המתוכנן לקיים. בין קווים של טבע לתוצרים מעשה ידי אדם. הניגודים האלה מקפיאים רגעים של דיסוננס, של סתירות בלתי אפשריות, סוריאליסטיות כמעט. קומפוזיציות מושלמות של צרימות, לעיתים מצחיקות בגרוטסקיות שלהן. מכאן גם בחרה בשמו של פרויקט הצילום המתמשך שלה – Wild Life – בין חיים פרועים לחיי פרא, עם קריצה לעולם האבסורד .
המבט הראשון בצילומים מייצר הפתעה לצד זיהוי: כולנו הרי מכירים את הצרימות האלה, אבל לא מתעמתים איתן או מנסים לערער עליהן. גבולות המרחב מיטשטשים: האם זהו צילום פנים? האם חוץ? האירוניה מכה בנו, אי אפשר היה לביים את זה טוב יותר ממה שיצרה המציאות עצמה. רגע אחרי החיוך נשארת מחשבה. הכרה בהכרח להכיר בטבע כמשאב מתכלה, להתייחס אליו בכבוד. הכרה באחריותנו על הסביבה בה אנחנו חיים .

עירית אביר, מאי 2023

בובה יפה | גליה חי

 

בשנת 2018 הגיעה האמנית גליה חי, אל הכפר הבדואי ח׳אן אלאחמר, בו חיים  בני  שבט הג'הלין. עיקר עיסוקן של נשות השבט הוא רעיית צאן. הן ממעטות לצאת מתחום הכפר, ורובן חוות דיכוי משולש: פטריארכלי, פוליטי וכלכלי.

גליה הצטרפה אל שתי שותפות, יעל מואב וענת שראל, שגיבשו קבוצה של נשים מקומיות. הצורך במעצבת עלה מהקבוצה, שחיפשה מוצר שיהווה מקור פרנסה לנשים, רובן מעולם לא הרוויחו כסף משלהן.

גליה גילתה שהקראפט המקומי נשכח: כמעט כל הנשים לא ידעו או לא זכרו לרקום ולתפור, ולא הכירו את אריגת האוהלים המסורתית. כדי להעיר ולעורר את היצירה, היא פיתחה דגם בובה פשוט המתכתב עם מוטיבים בדואים, ודורש מיומנות מינימלית. בהתחלה הצטערה גליה להבין שהנשים פירקו שמלות שלהן להלבשת הבובות; היא ביקשה שיצרו בעצמן את הרקמה, והביאה חומרי גלם. לאט-לאט נוצרו בובות, ובהדרגה התרחש הפלא: כשהחלו לרקום לבד. בהתחלה הופיעו דוגמאות פשוטות של איקסים בודדים, אחר כך הן התבוננו ברקמות מפעם והחלו לרקום וליצור. כמו כל דבר הקשור לעיצוב בובות – הן החלו להיות דומות ליוצרות. נשות השבט החלו לרקום בעצמן וללמד את בנותיהן, ולערב מוטיבים מסורתיים בהשפעות עדכניות לגמרי, כמו גרפיקה מעולם האימוג'ים הדיגיטליים.

הבובות שובות הלב, נבדלות בתווי פניהן, בסגנון הרקמה ובמוטיבים הרקומים, ומאפשרות ביטוי אישי לכל אחת מהיוצרות. הן משלבות מיומנויות מסורתיות עם משאבים עכשוויים (כמו שימוש בחומרי רדי-מייד שמוצאות בסביבה שלהן), ומאפשרות להן מהפך כלכלי-מעמדי של ממש. התערוכה משקפת מציאות חיים של מגזר נשים בישראל במאה ה-21, הן מונכחות בה מבלי להיראות בעצמן, בשל כבלי המסורת.

הידידות והאמון בין הנשים – בדואיות ויהודיות  -הלכה וצמחה.

פרויקט לועבה חילווה (מערבית: בובה יפה) הוא מסגרת חברתית ואמנותית המספקת לנשות הכפר  מיומנויות במלאכות יד, לצד עצמאות כלכלית, תמיכה רגשית ותחושה של הערכה עצמית תוך עשייה יצירתית ומהנה.

בעיקר בימים מדאיגים אלה בישראל, הפרויקט הוא קרן אור של תקווה, וממחיש כמה כוח יש לנשים וליצירה.

גליה חי היא אמנית, מעצבת ואקטיביסטית. בוגרת תואר ראשון באמנות בבצלאל, ותואר שני בעיצוב בשנקר. היא מתמחה בעיצוב בובות לגיל הרך, ומלמדת תחום זה בשנקר

עירית אביר, מרץ 2023
התערוכה תוצג בחודשים מרץ-אפריל 2023

דיכי | דנה בר-לב

אם להסתמך על גלישה ברשתות החברתיות, הרי שהחיים של כולם דבש: מבלים בחופשות פוטוגניות, אוכלים במסעדות, אופים מתכונים יצירתיים, חוגגים קידום בעבודה או משוויצים בתחפושות של הילדים. מטבענו, אנחנו נוטים לשתף ולנופף בהצלחות, ולהדחיק את החוויות האחרות. אבל כולנו יודעים שהחיים יותר מורכבים. לא הכל בעבודה מעניין, בדרך לחופשה לא הפסקנו לריב במכונית, וגם לא מעט עוגות לא עלו יפה.

לכולנו יש ימים פחות מוצלחים, ויש תקופות פחות זוהרות. בסך הכל רוב הזמן נשמר איזון. אבל לפעמים, העצב והדכדוך מרימים ראש. זה קורה לכולנו.

יש דרכים רבות להתמודד עם הקשיים, התלויות בנסיבות ובאופי משתנים. למרבה המזל, בימינו זו תופעה מוכרת וידועה, שאיננה סיבה למבוכה או בושה. קיימות אפשרויות רבות לקבלת ייעוץ מקצועי, ומגוון דרכים לטיפול והתמודדות.

דנה ברלב היא מוזיקאית, מאיירת וקומיקסאית. שנים רבות היא מעבדת את חוויותיה באיורים ומשתפת אותם ברשתות ובספרונים. עוקביה מכירים את ההתבוננות המשעשעת שלה על אירועי היום, החיים, ואפילו הטיולים עם הכלבה.

בשנה שעברה השתנה משהו באיורים. צל עגלגל וכהה נוסף אליהם, וליווה את התרחשויות היומיום. בכנות אמיצה שיתפה דנה במשבר שחוותה. ההאנשה שקיבלה הדמות הזו באיורים ביטאה בהומור עצמי את הצל שנדבק אליה, ושיבש את השיגרה. בדרך ביטוי זו עיבדה דנה בזמן אמת את מה שעבר עליה, והקלה על עצמה בתהליך הטיפול. לא הוסתר כאן איום אפל, אלא להפך – האורח הלא-קרוא לבש צורה  שאפשרה להישיר אליה מבט ולקיים עמה דיאלוג.

לאחר מספר שבועות המשבר חלף, ודנה נותרה עם עשרות איורים על הימים בזמן ביקורו של מר דיכאון. האיורים הפכו לספרון בשם זה, שיצא לאור לפני חודשיים.

בתערוכה זו מוצג מבחר איורים מהסדרה, שנוסף על היותם משעשעים, מהווים השראה לחוויית ההתמודדות עם החיים.

עירית אביר, אוצרת
התערוכה הוצגה בחודשים ינואר -פברואר 2023

משלח יד | מירב טרכטמן-כהן

 אוצרת: עירית אביר

התערוכה הציגה בחודשים נובמבר – דצמבר 2022

מירב טרכטמן-כהן היא בעלת-מלאכות רבות: אמנית, מאיירת, מעצבת, מתבוננת. היא מסתובבת שנים בתל אביב, ברגל ובאופניים, ומתבוננת. המבט שלה מפרק את המרחב העירוני.

העיר מורכבת ממערכת שכבות, אופקיות ואנכיות: כולן מזינות, מרכיבות ומאפשרות זו את זו, לא תיתכן האחת ללא השנייה. יש שכבות מבניות, תנועתיות, שכבות צמחיה ובעלי חיים, תושבים, מבקרים, עובדים, שכבות פסולת ועוד. חלק מהשכבות סטטיות, חלקן בתנועה מתמדת. במארג החיים התזזיתי, ניתן לפספס בקלות שכבות שונות.

מירב מבחינה בפרטים: במה שמצוי בין הקווים. בקלקולים והאלתורים. במה שקיים בין הבניינים, ובין החצרות. היא רואה את האנשים: אלה שפעולתם היא זו המאפשרת את קיומן כל המערכות, אלה שבזכותם העיר מתפקדת.

אין במבטה התרפקות נוסטלגית, אבל יש מבט חומל ומחייך, שמקפיא רגעים בודדים, ויודע שאין רגע גדול או רגע קטן, אין עבודה אחת החשובה יותר מהשנייה, ולא תיתכן אחת ללא האחרות. המבט של מירב מעריך את אנשי העמל.

התערוכה מציגה סדרת רישומים בשחור לבן ובצבע, המתמקדת באנשי העמל ובעלי המלאכה במרחב הציבורי. האיורים פורסמו לראשונה בגיליונות עכבר העיר בשנות ה-90 של המאה הקודמת, חלקם איורי שער.

כשבוחנים לעומק את הדמויות שתועדו לפני עשורים, ניתן להבחין במספר שינויים מהותיים. חלק מהמלאכות חלפו מהעולם, ואין להן עוד ייצוג.

חלק מהדמויות שעדיין מסתובבות בינינו הן על-זמניות. מנקה חדרי-מדרגות עדיין נוסע על אותן אופניים עירוניות חסרות מיתוג, והמטאטא, המגב, הצינור והסמרטוטים גם הם לא שודרגו. עם זאת, אנשי העמל בשנות ה-90 היו ברובם קשישים או עולים מברית המועצות, שיצאו לתור אחרי משלח-ידם ביוזמות עצמאיות. אלה שודרגו כיום לעובדי קבלן, פרטים אנונימיים מתחלפים, עובדים זרים, פליטים וערבים.

בעידן בינות-מלאכותיות, נדמה שגם משלח היד של מירב המאיירת עומד לעבור מן העולם.

עירית אביר, אוצרת

 

 

צ ו ר ו ת  :  ח י י ם | גיא זיידנברג

אוצרת: עירית אביר

התערוכה הציגה בחודשים ספט'-אוקט' 2022

העבודות של גיא מתעתעות: חלום או מציאות?  מבט על או מבט אל נוף? רישום עדין וכתמי צבע משקפים נופים קיימים או פנימיים, שזורים בסקיצות תכנוניות, מחשבות ואסוציאציות. הצורות לעיתים חופפות, לעיתים נובעות וצומחות זו מזו, ומותירות מרווח לפרשנות אישית. הן מקיימות אינטראקציות, מייצרות מערכות יחסים וקשרי גומלין. אולי ממש כמו בטבע, אולי כמו במפגשים אנושיים.

גיא זיידנברג פועל ויוצר בגבעתיים. כאדריכל מלאכתו היא בנייה, הוא הוכשר וחונך לתכנן בניינים, לעצב פרטי מבנה, מסגרות ונגרות. כאיש סביבה שליחותו היא הגנה על הטבע, שימור פלאי הבריאה. עשייתו של גיא מהדהדת מתח בין פעולה תכנונית אדריכלית, לבין כמיהה להיטיב עם הסביבה, ומשקפת חיפוש דרך לתמוך במערכות הטבעיות; מיצוי הפיתוח האנושי והתפרסותו במרחב הבנוי והחקלאי, אל מול טיפוח החי, הצומח, והמרחב החופשי הפתוח.

גיא לומד וחוקר את הסביבה. הוא פועל לשימור המאזן, לפגיעה מינימלית בקיים, ולתיקון הפגעים. האם זה בכלל אפשרי? האם קיים עתיד לאנושות ללא שיקום הנזקים שחוללה?

גיא רואה בסתירה הזדמנות. אפשרויות לבחון את יחסי האדם והטבע, לייצר דו-קיום. ברמה האישית הוא מחפש לשמר ולייצר את המקומות לשוטטות, בריחה, לשהייה והרהור.

גיא מציג רפרודוקציות של רישומים וציורים על נייר בטכניקה מעורבת: עפרון, דיו, מרקרים, צבעי-מים ואקריליק.

גיא הוא אדריכל ואמן בוגר אוניברסיטת ת"א, ומסיים תואר שני בלימודי הסביבה, אונ' ת"א.

 

קו פרשה | יוסי וסיד

אוצרת: עירית אביר
התערוכה הוצגה בחודשים יוני-יולי 2022

פרשת השבוע מהווה סוג נוסף של יחידת-זמן עבור כל יהודי העוסק בפרקטיקה דתית. הקריאה בתורה היא מחזורית, שנתית. הפרשה השבועית היא עוגן קבוע הממקם בזמן ובמשמעות. כאשר נוקבים בשמה של פרשה, יהודים מאמינים יקבלו מייד קוד זיהוי של הקשר, של עונה, של ידיעה מה בא קודם ומה יבוא אחר כך.

חשוב להכיר בקיומה של מציאות מקבילה ונפוצה עבור כל מי שלא משתתף בפרקטיקה כזו, בה פרשת השבוע היא נעלם אנקדוטלי תלוש מהקשר. מחוץ לחינוך הדתי, סיפורי התנ"ך נלמדים בבית-הספר לפי תכנית לימודים חלקית של ספרים ופרקים, ואינם קשורים כלל לחלוקה לפרשות, לרצף קלנדרי או מחזורי. הממשק היחיד לפרשת השבוע עשוי להתקיים רק במקרה הנקודתי שמשפחה תבחר לערוך עלייה לתורה.

יוסי וסיד הוא אמן ואדריכל, בן קיבוץ המעפיל, בו הוא חי עם משפחתו. אפשר רק לשער כמה נעלמת הייתה נוכחותה של פרשת השבוע בחיי הקיבוץ של השומר הצעיר בתקופה בה גדל וסיד. אשתו של יוסי היא לִילה וסיד, הרבה של עמק חפר מטעם התנועה הרפורמית. במשך שנה שלמה (לאורך 2019, תשע"ט-תש"פ) ישבו בני הזוג וסיד, רבָּה ואמן, בבית המדרש הפרטי שלהם ולמדו ביחד את פרשת השבוע. שיחות רבות התנהלו במכונית, וגם במטבח, ובגינה, ובלכתם בדרך. בסוף כל מפגש ניגש כל אחד מהם למלאכה: לִילה כתבה דבר תורה ויוסי צייר. הדרשה המאוירת נשלחה לרשימת תפוצה. תריסר עבודות נבחרות מהסדרה מוצגות כאן, רפרודוקציות של רישום בדיו בשילוב טכניקה מעורבת (טושים, טיפקס) על נייר אריזה.

היצירה של וסיד משלבת תובנות ארכיטקטוניות, תרבותיות וחברתיות, בוחנת מצבי קצה וסיטואציות של מיצוי אורבני ומתבססת בעיקר על פעולה אינטואיטיבית. העיסוק בפרויקט אילוסטרטיבי מתמשך בפרשת השבוע דרש מחקר מאפס, כזה שלא משחזר חוויות ילדות, לא מזכיר נשכחות. ההתבוננות היא אקדמית, כמעט פורנזית. כמו בלש החוקר זירת התרחשות, וסיד מתעד בפנקסו נתונים, עקבות, מידות ורשמים. כולם נרקחים יחדיו במימד לא-מוגדר, בגבולות לא-ברורים. במעבר בין קני-מידה משתנים של פרטים וחזיונות, של אסוציאציות והיפותזות, מתקדם וסיד לפיצוח, לפענוח כל פרשה.

קריאה כזו של עבודות האיור, מאפשרת גישה אחרת, נוספת, לריטואל קריאת הפרשה, והופכת את העיסוק בה לרלוונטי לקהלים נוספים בתרבות הישראלית.

יוסי וסיד הוא אמן ואדריכל, בן קיבוץ המעפיל

ק/כול תפילה - מאבקו של ארגון "נשות הכותל"

התערוכה הוצגה בין ינואר לאפריל 2022

ארגון נשות הכותל נלחם, מאז הקמתו, על זכותן של נשים להתפלל בקול, לקרוא בתורה, להניח תפילין ולהתעטף בטליתות בעזרת הנשים שבכותל המערבי. בארגון, הפועל מאז שנת 1988 , חברות נשים אורתודוקסיות, קונסרבטיביות, רפורמיות ועוד. מטרתן לאפשר חופש דת ופולחן לנשים יהודיות בכותל המערבי סמל יהודי ולאומי. מאבקן קורא לנשים להשמיע את קולן ולמלא תפקיד – משמעותי ומרכזי בפולחן הדתי וסדרי התפילה שמתקיימים בבתי הכנסת.
מאבקן של "נשות הכותל" נתקל באיבה ובחוסר סובלנות אשר, לעיתים קרובות, באים לידי ביטוי באלימות מילולית ופיזית כלפי המתפללות. בתערוכה מוצגים מספר צילומים משנת 1989 ומהשנים האחרונות המציגים את האלימות הרבה המופנית כלפיהן, אך כיוון שזה הוא פן אשר מוצג רבות בתקשורת הישראלית והעולמית, הוא חלק קטן מהתערוכה.
למאבק פנים רבות ותערוכה זו חושפת אותם בפנינו. הצילומים המוצגים אינם מתעדים את המאבק באופן כרונולוגי, אלא נבחרו על מנת להראות רגעים. רגעים של שמחה והתרגשות בקריאת התורה וחגיגת בנות מצווה. רגעים של אחווה נשית והתעטפות בקדושת המקום בעת התפילה, רגעים של רוך המצליחים להפציע גם בתוך  התנגדות, אותה חוות "נשות הכותל".
כל אלו הם סממן להתעלות הרוח ולחשיבות הגדולה של קיום פרקטיקות יהודיות בכותל המערבי. אותם רגעים נגלים בפניהן של האם הרוכנת מעל בתה עם סידור התפילה, והחיבוק עטוף הטלית של אישה ואמה. הם נחשפים בדיוקנאות של נשים, נערות וילדות הבוחרות להתפלל יחדיו אך גם לעצום את עיניהן לתפילה אישית. נשים המגיעות מכל רחבי הארץ והעולם ומצטרפות, מידי חודש, לתפילה יחד עם  נשות הכותל".
אחד הסמלים המזוהים ביותר עם "נשות הכותל" הוא טלית צבעונית, שבקצותיה רקומים שמות ארבעה האימהות. עיצוב זה של האמן יאיר עמנואל מוצג בתערוכה כעבודת אומנות בפני עצמה. צבעי הטלית הייחודית באים לידי ביטוי בעלונים, גלויות, סיכות ועוד פריטים אשר משמשים את "נשות הכותל" כחומר פרסומי ושאת חלקם ניתן למצוא בתערוכה. הטלית אף משמשת כבסיס לסמליל (לוגו) של "נשות הכותל". צבעוניותה ועיצובה הייחודיים הפכו זה מכבר לסימן ההיכר של חברות הארגון, סממן הנוכח כמעט בכל הצילומים.

הבחירה להציג תערוכה זו בגלריה של בית דניאל, חלל מבואה של בית כנסת ומרכז קהילתי שמעלה על נס את ערכי הפלורליזם, השוויון וחופש הדת, היא טבעית. שכן אין מתאים מבית כנסת, בו התפילה והממד הרוחני מתחברים לפעילות של "תיקון עולם", להציג את פועלן של "נשות הכותל" ואותם רגעים יחודיים של תפילה.

יהל זקס, אוצרת התערוכה.

משקפי הזמן/ תערוכת יחיד של האמנית רינה אנגדאו

התערוכה הוצגה בין התאריכים 4.11.2021 – 3.1.2022

רינה אנגדאו משלבת ביצירותיה עבר ועתיד ומשתמשת בסמלים, צורות גאומטריות ודימויים  השואבים השראה מהתרבות האתיופית שאותה ספגה בביתה. אנגדאו, שמציירת מגיל צעיר, החלה לצייר דמויות של אנשים שחורים רק לאחר אירוע מכונן בלימודיה באוניברסיטה. במסגרת תרגיל היא החליטה לצייר דמות כהת עור והופתעה כאשר חבריה לכיתה והמורים חזרו ושאלו איזה מסר היא מנסה להעביר בבחירה זו. מבחינתה זה לא היה מסר אלא ייצוג ריאליסטי שלה ושל סביבתה הקרובה. אירוע זה וההבנה שברירת המחדל היא דמות לבנה, הבהירו לה כמה חשוב שהיא תמשיך ותצייר דמויות שחורות.

אנגדאו מציירת בסגנון אפרופוטוריזם (Afrofuturist). זהו סגנון שהחל בשנות ה-90 של המאה ה-20 בארה"ב על-ידי מוזיקאים/ות, סופרים/ות ואמנים/ות שחורים/ות. המאפיין של סגנון זה הוא שימוש במוטיבים עתידניים ופנטסטיים, המבוססים על המקורות והתרבות האפריקאית שדוכאו במשך שנים רבות.

אפרופוטוריזם  הוגדר ע"י האוצרת אינגריד להפלאר (Ingrid LaFleur) כ"דרך לדמיין עתידים אפשריים דרך עדשה של תרבות שחורה". חשיבות סגנון זה היא ביכולתו לשקף את הנקודות העיוורות של החברה בנוגע לגזענות מוסוֵוית וממסדית בחיינו כיום ולעזור לנו לדמיין עתיד טוב יותר.

אנגאדו משתמשת בדימויים מסורתיים של לבוש ומקצוע אך באופן מכוון עושה היפוך מגדרי. בציור של הזוג, הגבר לובש שמלה מקושטת ברקמה ומציג קעקועים על צווארו, סממנים נשיים מובהקים. בעוד לאישה, הלובשת לבוש גברי, יש ענף בפיה המסמל את רועי הצאן, מקצוע הנעשה באופן מסורתי רק על ידי הגברים. אנגדאו לוקחת סיטואציות מוכרות לקהילה האתיופית, כמו טקס מזיגת הקפה (בּוּנָה), אשר באופן מסורתי נערך על ידי האישה, ומציירת גבר עתידני כעורך הטקס. ייצוגים עתידניים אלו נועדו להפנות זרקור לנושאי זהות להט"בית ושייכות מגדרית, נושאים שאינם חלק מהשיח בחברה האתיופית.

יצירותיה של אנגדאו משלבות את עברה האישי דרך ציורים על רקע נופי ילדותה בלוד, יחד עם העבר של קהילת ביתא ישראל. בתערוכה זו מוצגת דמותה של המלכה יהודית, שלפי המסורת הייתה מבית ביתא ישראל וכוננה שלטון יהודי באתיופיה במשך ארבעים שנה. שילוב הדמויות האפרופוטוריסטיות לצד דמויות היסטוריות ודיוקן של סבתא רבה של האמנית, מדגיש את חשיבות החיבור בין המסורתי והעכשווי ובין כל חלקי הזהות של האמנית ומאפשר לנו כצופים/ות לדמיין עתיד אוטופי.

אוצרת: יהל זקס

על האמנית:

רינה אנגדאו, יוצרת אמנות דיגיטלית, נולדה בשנת 1992 בלוד. בוגרת מסלול תקשורת דיגיטלית וניו-מדיה לתואר ראשון באוניברסיטת אריאל בשומרון. כיום גרה ויוצרת בלוד. דרך הרשתות החברתיות יצירותיה זוכות לחשיפה ברחבי העולם ובאתיופיה בפרט. בזכות השימוש במדיה החברתית נרקמו שיתופי פעולה בינה לבין אמנים אפרו-אמריקאים.

נינו הרמן- מרחב פתוח

ספט'- אוקט' 2021
מרחב פתוח// תערוכת יחיד של הצלם נינו (חנניה) הרמן

התערוכה תוצג החל מיום שישי 3 בספטמבר 2021

אוצרת: יהל זקס

נעילת התערוכה: 1 בנובמבר 2021

הצילומים של נינו הרמן פותחים צוהר לחיי יום-יום, שיקוף של רגעים יפים ומלאי רכות, ללא יומרה או ניסיון של המצולמים.ות לעשות 'פוזות'. כל המצולמים.ות בתערוכה נתנו את אישורם.ן להצטלם לפני שהתמונה צולמה. התמונות לא בוימו ולא נעשה שום עיבוד בתוכנות עריכה לאחר הצילום.

צילום עבור הרמן אינו מתחיל בלחיצת הכפתור אלא הרבה לפני. הוא מספר כי בתהליך היצירה הוא מבקש את הסכמת המצולמים. הוא יוזם שיחות עם זרים, שבמהרה הופכים למכרים, ויוצר עימם קשרי אמון. כך, הופך אט אט האיש עם המצלמה לחלק מן ההווי המוכר. המצולמות מתרגלות לנוכחותו, ממשיכות בשגרת יומן ובשלב זה מתבצעת לחיצת הכפתור. בהמשך מודפסות התמונות ומוצגות למצולמות ולקהל הרחב. תהליך זה מאפשר, כפי שכותב הרמן: "להזמין את הצופה לחוות יחד איתי את רגעי הקסם של העולם הזה. כמה פשוט ליצור ולברוא שבאים ממקום מכבד ואוהב."

הצבת היצירות בחלל מציעה חלוקה של הצילומים המוצגים למספר תימות. כל קיר מציג קבוצת יצירות המתייחסות זו לזו וגם מנהלות דיאלוג עם המיקום בו הן תלויות. בתערוכה ניתן לראות התעסקות במרחבים ממשיים ומטאפוריים. החלוקה בין הפנים לחוץ, המרחב הפרטי והציבורי והמבט מבעד למשטחים שקופים, או היעדר המבט בין חלק מהדמויות המצולמות, מעלים בפנינו שאלות ותהיות לגבי "איפה אני עומד.ת?".

על האמן:

נינו (חנניה) הרמן נולד בתל-אביב בשנת 1952, מגיל צעיר החל לעבוד כצלם עיתונות עצמאי, צלם חדשות ומגזין. עבד עם משרד ראש הממשלה, במסגרתו תיעד את הסכם השלום בין ישראל למצרים וליווה בין היתר את ראשי הממשלה בגין, שמיר ופרס בארץ ובעולם.

הרמן נשוי לתחיה ולהם שלושה בנים. הם היו ממקימיו של היישוב הקהילתי נטף שבהרי יהודה וכיום עדיין מתגוררים בו. בשנת 2000 נהרג בנם יאיר, צלם צבאי, בתאונת דרכים והרמן הפסיק לצלם. רק לאחר תשע שנים חזר הרמן לצילום, ומאז הוא עוסק בצילום אמנות. הציג בתערוכות בארץ ובעולם וחבר בגלריה "מקום לאמנות" בתל אביב.

אוצרת התערוכה: יהל זקס

שונים ביחד - פרויקט אמנותי-חינוכי-קהילתי

אוגוסט 2021
'שונים ביחד' –  ציורים שהם תוצר של פרויקט חינוכי אמנותי שמטרתו קידום ערכים של סובלנות, שוויון, קבלת האחר וקיום משותף במדינת ישראל.

היצירות המוצגות בתערוכה נוצרו בתקופה של התמודדות עם מגפה עולמית המחייבת שיתוף פעולה בין מדינות, מגזרים, קהילות ופרטים ומדגישה את הצורך בערבות הדדית למען כולנו. מאז היצירה, עברה החברה הישראלית טלטלה במערכת היחסים השברירית והעדינה בין החברה היהודית והחברה הערבית. תערוכה זו משקפת את הניסיון לבנות מתוך השונות מרקם יחסים המבוסס על שוויון והכלה.

תערוכה זו מציגה מבחר מצומצם מיצירות הפרויקט. את היצירות בתערוכה זו ניתן לקבץ לארבעה דימויים מרכזיים. הראשון מציג תמונה קבוצתית של אוכלוסיות מגוונות. השני, מחבר חלקים שונים ליצירת שלם חדש. השלישי, מציג את הבית כמקום מוגן ומכיל, והרביעי, מביא לידי ביטוי את הכאב הכרוך בבידוד מקבוצה.

בחירת היצירות נעשתה על ידי ועדה ציבורית שחבריה הם:
יו"ר הוועדה, ד"ר עדנה בר-רומי פרלמן, זאב שושקה אנגלמאיר, ג'ינה בן דוד, רותם אנגלמאיר

אוצרת התערוכה: יהל זקס

התערוכה הוקמה בסיוע: הפדרציה היהודית של סרסוטה-מנטי, ננסי וריי סוורט, הקרן ע"ש נעמי ונחמיה כהן, הקרן של רות וג'רארד דניאל

תערוכה של מיזם ARTIQ המציג את עבודותיהם על אמנים מהקהילה הלהטב"קית+.

יוני-יולי 2021

התערוכה מאפשרת ליוצרים להשמיע את קולם האותנטי בגאווה, ובד בבד מציעה במה לניהול שיח על המשותף לקהילה הגאה. מיזם ARTIQ מהווה חלק מהאקטיביזם החזותי של הקהילה הגאה בישראל והוא נדבך חשוב בשיח הרב תרבותי הישראלי.

אחד הנושאים הבולטים בתערוכה הוא העיסוק בגוף והוא מתכתב עם האמנות הפמיניסטית. באמנות הפמיניסטית רבות מהיוצרות השתמשו בגוף הנשי כדרך לניכוס מחודש של גופן ושימושו כמחאה נגד הגדרות החברה לנשיות. גם באמנות 'הגאה' ניתן לראות את השימוש בגוף כהצהרת כוונות והתרסה לעבר הצופה: אמנות זאת דורשת מהצופים לבחון בהגינות את מושא היצירה, גם אם הוא לא מתאים לתבניות מגדריות או לנורמות חברתיות בהן הורגלו. העיסוק בנראות וקבלה בא יחד עם התייחסות להסתרה וההדרה מהמרחב האמנותי והציבורי. אלמנטים החוזרים ביצירות הם הסתרת הפנים, כיסוי הגוף או חלקים ממנו וטשטוש השיוך המגדרי.

חודש יוני הוא חודש הגאווה. חודש זה, אשר בו מתקיימים מצעדי הגאווה, נראה כחגיגה של שוויון וקבלה אך בישראל 2021 חודש הגאווה מהווה, עדיין, גם מחאה. מאבק נגד הדרה, הדחקה, אלימות ואי שוויון. – האמנות מאפשרת לנו להעלות סוגיות לשיח הציבורי ולהניע לאקטיביזם המחייב מעורבות ונקיטת עמדה, כמו הצגת תערוכה של אמנות גאה בבית כנסת של התנועה הרפורמית. יחד עם זאת, היא גם פועלת כמתווכת ומגשרת בין המגזרים השונים בחברה דרך הענקת במה וקידום הנראות של מיעוט חברתי.

את התערוכה יזמה ואצרה האוצרת יהל זקס

ג׳ויס אורון: דרכה של אדריכלית

מאי 2021 – תערוכת הפתיחה של גלריית בית דניאל
ג'ויס אורון – חברת קהילת בית דניאל ואדרכלית בעלת שם בינ"ל, הציגה פרויקטים אחרונים שתכננה.
לתערוכה נבחרו הפרויקטים המצטיינים שהינם מועמדים או נושאי פרסים.