מחשבות לקראת תשעה באב / הרב מאיר אזרי

"כאילו מעפר פורחת שושנה "  ( ציטוט של רחל שפירא )

הנה חל מפנה הסטורי בחיי העם ואי לכך צורת היום, תשע באב ודרכי הביטוי צרכים להשתנות. ברוח זו כתב כשנה לאחר הקמת המדינה פרופ" ליבוביץ ז"ל.  הוא לא היה הראשון. כבר רבים לפניו ראו את הצורך הנובע משינוי מציאות חיים. היו לדוגמא בתנועתי, התנועה הרפורמית שאף קראו עד כדי ביטול היום שהפך, לטעמם, עם האמנציפציה למיותר.

הנה בעוד שהיו שחשבו שעם שיבת ציון, זכינו לנחלה ולבינין מחודש, אחרים חשבו שעם קליטתנו בין האומות זכינו לבנות מקדש של אמונה ברחבי הגלובוס ודי לבכי ולקינה לבינין האבן  ופולחניו שאבדו.

נודה, לא זכינו עם האמנציפציה לבינין תחליף רוחני בקרב אומות העולם שאמור להעצים את רוח  האדם ולתקן עולם במלכות שדי. שיבת ציון גם היא עדין נושאת בחובה אתגר לא קטן. הקמת המדינה וכמעט שבעים שנות קיומה הם עדין מעט המצריך חיזוק. מכאן אולי זו הסיבה שיש החושבים שיש טעם בשימור צביון יחודי ליום תשעה באב.

מורי, הפרופ" זאב פלק ז"ל התלונן על כך שההנהגה הדתית הלאומית במקום לראות בימי השואה ובשיבת ציון כקטליזטור לשינוי והתחדשות אופי ציון תשעה באב, בחרה לדרוש שמירה קפדנית על הלכות היום במקום להעמיד הנהגה רוחנית שתשחרר את העם מצימצום המוחין והנפש לנוכח גודל השעה.

לתחושתי שם מקומו הנוכחי של היום, לא בבכי וקינה על בית אבן שאבד ולרוב העם כיום חסר משמעות. לא הבכי על אובדן הפולחן והקרבת הקורבנות יחבר את העם והפכיו, אלא הקינה על החולשות שהובילו אותנו כעם פעם אחר פעם לסיטואצה של כשל מנהגותי ואובדן לאומי ובעיקר האמונה והתיקוה שמחר יהיה בזכותנו טוב יותר.

כמובן שכיהודים בעלי תחושה וזיכרון הסטורי ולאומי אל לנו לותר על רגשות דורות   רבים של יהודים, לרוב יהודי הגולה, דורות שעל כתיפיהם ניצבים אנו היום. נזכור את אבלם, נשיר את פיוטיהם, נקרא בכתביהם, אך נוסיף משלנו.

כך לדוגמא כתב בין השאר חברי הרב יהורם מזור :  " … על נהרות של מחסור בכינו עם הרעבים ללחם, לכסות ולבית. על נהרות אדישות בכינו עם זקנים באין דואג. על נהרות אכזבה בכינו, על אפליה בן אדם לחברו. " . אלו סוג הקינות והקולות שילוו את כינוסי התנועה הרפורמית בישראל. יהיה שם מיטב הישן , אך גם קול ישראלי ורלונטי לשברי חינו העכשויים.

בכינו הוא אינו בכי המבקש בינין מחודש של מיקדש או החזרת פולחנו על קורבן.  בכינו הוא בכי על חולשת הנהגה אז והיום. בכינו הוא גם על אלו שמידי תשעה באב ימרחו טורים ויאמרו דרשות למכביר על שינאת חינם אך בחיהם יפעלו ברגל גסה כנגד האחר, אמונתו, מינו, טעמו,דעתו ודתו.

בניגוד לתחושותיו של אחד מדגולי הרבנים הרפורמיים במאה הקודמת בהתיחסו לתשעה באב, לא תמו להם אנחות הצער. יש לנו גם כיום מהם למכביר.

עלינו לנסות למצוא בתשעה באב בדורנו, כח מחזק ומרפא, לא כזה המבקש בינין אבן וחידוש הפולחן, מה שיוביל לשבר גדול ביותר בחברה היהודית רבת הגונים. עלינו לדאוג ולבקש כיצד מתוך העפר נצמיח כדברי המשוררת רחל שפירא את השושנה.