תרמת כבר? מאת הרבה גליה סדן

לקראת סוף השנה האזרחית נחתו עלינו חדשות-לבקרים, כבכל שנה, בקשות לתרומה. העמותות והגופים המעניקים פטור ממס על התרומות שאנחנו תורמים להם, מזמינות אותנו למבצעי "הרגע האחרון" שלפני סגירת שנת המס. כך, בדומה לסופה של השנה העברית, מוענקת לנו הזדמנות לחשבון נפש, לשאול את עצמנו אם עשינו מספיק (עם מרכאות ובלעדיהן), במה אנחנו מאמינים ובמי אנחנו מוכנים ומוכנות לתמוך. כיוון שהטלפון מגיע מאותן עמותות להן הרמנו תרומה בשנים קודמות, זוהי גם הזדמנות לשאול את עצמנו האם סדרי העדיפויות שלנו השתנו. האם המטרות אותן ראינו כחשובות בשנה שעברה, ניצבות במקום גבוה בסדר העדיפויות שלנו השנה, או שאולי עלו נושאים חדשים על סדר יומנו, מטרות שחשובות לנו השנה יותר. במילים אחרות – האם השתנינו? התפתחנו? ואם כן – האם השינוי היה בכיוון אותו, בסקירה לאחור, אנחנו רואים כמבורך. כך, עשויות להוות הקריאות לתרומה קריאות-כיוון, תמרורים בדרך חיינו.

פרשות השבוע של השבועות הקרובים בוחנות גם-הן את סדרי העדיפויות. פעמיים העם תורם, מרצונו, רכוש וממון: פעם אחת למשכן האלוהים במדבר, אוהל מועד; ופעם שנייה (ואולי במקביל, סדר הדברים לא ברור דיו) לעגל הזהב. באופן לא מפתיע, משבחת התורה את התרומה למטרה האחת (המשכן) ומגנה בחריפות את התרומה למטרה השנייה (עגל הזהב). כדאי להעיר שהמילה "בחריפות" היא אנדר-סטייטמנט – דינם של התורמים לעגל הזהב הוא מוות, לא פחות.

התורה מזכירה לנו שהתרומה, אם כן, גם (ואולי – במיוחד) כאשר היא חלק ממאמץ כללי, יכולה להיות בונה, אבל יכולה גם להיות הרסנית. הצטרפות למאמץ משותף בו אנשים ונשים מאחדים את כספם, רכושם, כוחותיהם וזמנם למען הכלל איננו בהכרח מעשה חיובי. יש לבדוק קודם מהי המטרה. האם מטרת-העל היא מטרה שתקדם אותנו, כיחידים וכחברה.

השאלה הנשאלת היא, איך יודעים? איך נוכל לזהות התגייסות כללית למטרה חיובית, כזו שתקדם אותנו לפסגות חדשות?

התשובה היא, כמובן, שהכל בעיני המתבונן והמתבוננת. ייתכן מאוד שמטרה שנתפשת בעיניי כחיובית, תיתפש, לשיטתם של יריביי, כהרסנית ביותר. ובכל זאת אני מבקשת להעז ולהציע, כי המבחן עשוי להיות גם מבחן אובייקטיבי. אולי נוכל לשאול את עצמנו, האם בסופו של דבר, לאחר שנאחד את כוחותינו, נתגייס ונתרום, נספק רק צרכים מידיים שלנו, מה שאנחנו מכנים "יצר" (כלומר תאוות כוח, סטאטוס, כסף, עונג גופני)? אם התשובה היא כן, אנחנו בבעיה. אבל אם המאמץ המשותף שלנו קידם אותנו כפרטים וכחברה גם מבחינות אחרות, או-אז תרומתנו משמעותית וחיובית.

עגל הזהב, אז והיום, נוצץ באור יקרות מהפנט. ומסביבו רוקד העם ומתענג על הבשר, היין, הגוף. חגיגה של עונג כאן ועכשיו, שאיננה ממתינה למשה, שאיננה יודעת דחיית-סיפוקים מהי. ואילו המשכן, אוהל מועד, כולו מלאכת מחשבת של עבודה עמלנית ואיטית, מדוקדקת, שאיננה נראית מבחוץ. שכן המשכן, על כל הדרו, נראה מבחוץ כאוהל פשוט מעורות עיזים. רק הבא אל הקודש רואה, מבפנים, את פארו. יופיו הוא יופי פנימי, תרתי-משמע.

אז מה היה לנו כאן?

לא. זו לא השאלה. השאלה היא – מה יהיה לנו כאן? איך יראו פני החברה שלנו? מהן אותן מטרות, ארגונים, גופים – שבטווח הארוך מסייעים לנו ומקדמים אותנו. להם נתרום את כוחנו, בהם נשקיע מאמצים, כדי ליצור כאן חברה טובה יותר. לנו, לבנותינו ובנינו, ולמשפחה כולה.

יום משפחה שמח וחודש טוב!

הרבה גליה סדן, דצמבר 2013