על חנוכה, חינוך, גבולות ובריאה מאת מיה דוביסנקי

חושך. כל מה שקדוש מושלך בערבוביה לכל עבר, אורות מנצנצים וכבים, אין אבן מונחת על אבן.  מים עכורים מציפים את הקרקע ונדמים לשיש ההיכל.
בשעת הבריאה המכבים מחזירים אבנים למקומן, אלוהים מפריד בין מים למים.
המזבח מוגדר מחדש, לחושך מושם גבול. כלים שבורים לפתע מפיצים אור.
השבוע במפגש בית המדרש להורות שלנו, שחל בעיצומו של חג החנוכה, עסקנו בגבולות. אלוהים ששם גבול בין מים למים יוצר עולם, בורא את השמיים.
הורה ששם גבול, בורא מציאות, יוצר עולם בטוח לילדיו  שבתוכו יוכלו להתנהל ללא חשש.
אנו חוגגים את העובדה שהמכבים חנכו מחדש מזבח, השמישו אותו לפעילות שלשמה הוא נוצר. פעולת החניכה שלנו כהורים מבססת עולם חדש מתוך תוהו ובוהו, היא שמה גבול לחושך ויוצרת כלי שיוכל להפיץ אור בעולם. כמו המכבים, כמו אלוהים, שפעולת היצירה והחידוש שלהם מתבטאת בעשיית סדר.  יצירת הקונבנציה הטקסית המסודרת, הברורה, מאפשרת להדליק את האור שבאדם, או אולי מאפשרת לאור שהיה בפוטנציאל, לזרוח ולהאיר את העולם. אילולא היו לכד השמן הניסי גבולות הוא לא היה יכול להכיל את השמן, שהיה זורם ומתבזבז והופך לריק, זורם לבור ללא תחתית.  כשילדנו מרגישים בטוחים הם חופשיים פשוט להיות, לזרוח, הם לא מפחדים שמא יפלו מקצהו של העולם.
הגבול, כמו רחם, עוטף את העובר, דוחק אך מנחם. הגבול מאפשר לנו את הקיום.  אולי ידעו המכבים שהשבר הוא בלתי נמנע, כמו הלידה ששוברת את הגבולות, הכלים המושלמים סופם להישבר. הגבול שהוצב במסירות יתפורר,  אך זהו אותו השבר שמאפשר את החיים עצמם, את היצירה. תפקידנו לעצב מחדש מתוך התוהו ובוהו את המזבח, לחנוך אותו כל פעם מחדש ולהחליט מה קדוש. לחדש מתוך השבר את הגבול. לגלות את האור החבוי ולהצית אותו מחדש, לחנך.

מי ייתן ונמצא בתוך העשייה היום יומית השוחקת של בריאת עולמם של ילדינו את הרגעים שבהם המזבח חדש ונקי, משמש לרגע של קדושה ומדליק אור גדול. נבוא כמו מכבים עייפים ונראה את הנר הדקיק שלנו עם כתר על הראש מסתובב, סוב סוב סוב והאור מנצנץ בעיניו.